אומרים שאין הנחתום מעיד על עיסתו, אז במקום שנספר לכם כמה אנחנו טובים בלכתוב עבודות, החלטנו לפרסם עוד עבודה לדוגמא, בחינם.
העבודה הזו היא מבחן בית בורס "תולדות עם ישראל"
השלבים בהתפתחות מאפייני עבודות הכפייה של היהודים בגרמניה הנאצית / ישראל גוטמן
"בתי החרושת האריכו את חייהם של עשרות אלפים, אך היהודים השתתפו במשחק שכלליו ותוצאותיו נקבעו בידי הגרמנים" – עמדתו של ישעיהו טרונק בספרו "יודנראט" מוצגת על ידי גוטמן במאמרו על עבודות הכפייה של היהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה. גוטמן עומד במאמרו על השלבים השונים בהתפתחות עבודות הכפייה בשטחי הכיבוש של גרמניה הנאצית, תוך הצגת מאפייניהם בגטאות ובמחנות הריכוז, והעמדות של היודנראטים, מצד אחד, וגורמים שונים בהנהגה הגרמנית, מצד שני, לעבודות הכפייה של היהודים.
בתקופת מלחמת העולם השנייה חלה מדיניות של גיוס עובדים זרים, יהודים וכאלו שאינם יהודים, לטובת המאמץ הכלכלי והצבאי של הגרמנים. מיליוני העובדים הזרים נחלקו למספר סוגים: שבויי מלחמה שאולצו לעבוד או נכפה עליהם להיות עובדי כפייה; פועלים זרים אשר הובאו לגרמניה, חלקם מרצונם החופשי אך רובם בדרכי כפייה; ופועלים ואיכרים בארצות כבושות ואסירים במחנות ריכוז ובמחנות עבודה אשר שולבו בתהליך הייצור של המלחמה. אמנם מנהיגי הרייך השלישי לא תכננו מראש גיוס המוני של עובדים זרים, אך שיטה זו החלה לפעול מיד עם כיבושה של פולין וגברה עוד במהלך המלחמה. כחלק מהעבודה הזרה, קיבלה העבודה היהודית התייחסות שונה מצד הגופים הגרמנים השונים וכן מעמד מיוחד במערכת השיקולים היהודיים הפנימיים של אלו אשר עמדו בראש הציבור היהודי הכלוא בתוך הגטאות.
בתחילה הצליחו הגרמנים להביא לארצם עובדים זרים באמצעות הבטחת תנאים טובים במקום העבודה. אך עם הזמן קטן זרם הפועלים המגיע מרצונו החופשי, וזאת בניגוד לדרישה הגדלה לכוח עבודה. אז פנו הגרמנים לשיטות קשות יותר, כמו איומים ומניעה של מזון, ולבסוף עשו שימוש בדרך של אלימות וטרור. בשנת 1939, היו כ-300,000 עובדים זרים בגרמניה, אך בשנת 1944 מספר זה כבר הגיע ל-5.4 מיליון, וסך העובדים, כולל שבויי מלחמה, הגיע ל-7.1 מיליון.
כפי שצוין, התייחסותם של הגרמנים לעובדים הזרים לא הייתה אחידה אלא תלוית לאום. בהנחיות הכלליות נאמר כי חובה להזין את העובדים באופן שניתן יהיה לנצלם בצורה המיטבית ותוך רמת הוצאות נמוכה, אך בבני הלאום הקרובים בדם לגרמנים יש לנהוג יותר בהתחשבות. ההבדלים בהתייחסות כלפי עובדי הכפייה נקבעו על פי אמות מידה גזעניות וחישובים פוליטיים מעשיים, ובהתאם לכך ניתנה הדרכה למעסיקים ולאוכלוסייה הכללית ונכתבו הוראות וצווים מיוחדים בנושא.
גוטמן טוען כי לא ניתן יחס אחיד לכל עמי ברית המועצות ולכל הפולנים, כאשר היו פולנים אשר נמצאו, לדעת הגרמנים, ראויים להתקבל למעמד הגזע העליון. היהודים, לעומת זאת, נחשבו כקטגוריה גזעית אחידה אשר מופקעת לחלוטין מהחברה האנושית ונחשבת לאויב מוחלט של גרמניה. אך למרות שהיהודים היו הקורבן הבולט של תורת הגזע והמדיניות המבוססת עליה, אפליה גזעית התגלתה גם ביחס לבני לאום אחרים, בייחוד כלפי הסלאבים. הדירוג והיחס אל בני הלאומים השונים נקבעו על פי האינטרס המדיני והאידיאולוגי וכן על פי הערך הגזעי. כך למשל, הרוסים היו התגלמות הקומוניזם, אשר היה פסול מבחינה אידיאולוגית, אך במקביל הם תוארו גם כברברים נחותים בעלי תכונות פיסיות דוחות. לאחר פלישת הגרמנים לברית המועצות, שני שליש מהעובדים הזרים בגרמניה היו סלאבים, כלומר נמנו על קבוצות לאומיות נחותות מבחינה גזעית בעיני הגרמנים. עובדים אלה קיבלו יחס גרוע ביותר ונוצלו באופן בלתי אנושי.
באשר ליהודים, הרי שהם לא נשלחו לעבוד בתוך גרמניה, אלא בתוך הערים, הגטאות, מחנות העבודה ומחנות הריכוז. בתחילה, באו לידי ביטוי תביעותיהם של הגרמנים לכוח עבודה בחטיפות של יהודים ברחבי פולין. האנשים שנחטפו אולצו לעבוד בעבודות מפרכות, אשר לוו בהתעללויות ובמכות, ולא אחת, לאחר שסיימו את עבודתם נלקחו מהם מסמכיהם האישיים והם נדרשו להתייצב לעבודה שוב ושוב.
כאשר החמיר המצב, פנו אנשי ההנהגה היהודית – היודנראטים – במספר מקומות לשלטונות הגרמניים, והציעו לספק מכסת עבודה יומית ובתנאי שהחטיפות ייפסקו. היודנראטים אכן סיפקו מכסת עבודה עבור הגרמנים, אך שיעור העובדים שנדרשו לספק הלך וגדל בהתמדה. עובדים יהודים אלו הועסקו בעבודות ובשירותים שונים ברשויות הגרמניות, כמו מוסדות העיריה, לדוגמה. בשלב הזה, סידור העבודה התנהל על ידי פנייה ישירה של הגרמנים אל היודנראט והצמדה של קבוצות עבודה שונות למקומות מוגדרים.
לקראת סוף שנת 1939, בעת כניסתו הרשמית לתפקיד, חתם הגנרל הנס פרנק (מושל הגנרל-גוברנמן) על צו המטיל על היהודים חובת עבודת כפייה. אז החל להתנהל גיוס היהודים לעבודה על פי צווים ותקנות בנושא עבודות כפייה. משטר העבודה ותנאי התזונה, הדיור והתברואה החמורים שהתקיימו ברוב המחנות, פגעו בבריאות הגוף והנפש של העובדים תוך זמן קצר. בנוסף, העובדים לא קיבלו שכר עבודה ממשי ומשפחותיהם נקלעו למצוקה. למרות שהיודנראט נרתם לסיוע המשפחות, מצוקתם לא נפתרה.
תנאי הקיום הבלתי נסבלים במחנות הקטינו את כמות המתנדבים לצאת לעבודה, מה שגרם ליודנראט להפעיל את המשטרה היהודית על מנת לתפוס את אותם סרבנים ונמלטים. האמצעים אשר הפעיל היודנראט על מנת למלא את מכסת העבודה, והעובדה שחלק מהציבור כן הצליח להתחמק מחובת העבודה והמחנות בחסות היודנראט והמשטרה, יצרו ביקורת קשה כלפי היודנראט והובילו לקרע אשר נוצר בהמשך בינו לבין הציבור בגטו, בעיקר המחתרת המאורגנת שצמחה בתוכו.
עד אמצע שנת 1940, הועסקו היהודים בעבודות מאולתרות או בעבודות שירותים, וכן בעבודות מפרכות בביצוע פרויקטים שונים. אך באמצע שנה זו הוחלט למסור את ענייני ארגון העבודה לסמכותן של לשכות עבודה, מה שהעניק לזרוע האזרחית בממשל את האפשרות לנהל את ענייני העבודה היהודית. משמעות נוספת לשינוי זה הייתה שמעתה הוחדרה גישה עניינית ותועלתנית יותר בנושא עבודת היהודים. סיבה נוספת להפעלה יעילה יותר של כוח העבודה היהודי הייתה המשלוחים ההמוניים של פולנים לתחומי הרייך והצורך בכוח עבודה במקום.
מכאן, שבתחילה עשו הגרמנים שימוש בחטיפות פרועות ואלימות של יהודים לעבודה. בהמשך, ולאחר ההתבססות, התקיים ניצול מאולתר של כוח העבודה היהודי במחנות העבודה. רק מאוחר יותר החלו לחשוב הגרמנים על ערך העבודה היהודית וניגשו לתכנן את ניצולה באופן מחושב יותר. כתוצאה מכך, נוצרו אפשרויות מוגבלות ליוזמה וייצור עצמי בתוך הגטאות. בהתפתחות יזמית זו נטלו חלק יהודים פרטיים או קבוצות יהודיות מאורגנות, היודנראטים וגרמנים בעלי עסקים פרטיים אשר ניצלו את העבודה היהודית לייצור ולעשיית רווחים קלים.
גוטמן טוען, כי היוזמה לייסד בתי מלאכה ולפתח תעשייה בגטאות לא החלה בשלב הראשון של המלחמה ולא שימשה כאמצעי למניעת מסע הרצח של הגרמנים או בלימתו, אלא באה על מנת ליצור אפשרות לעבוד על מנת להתקיים. נוצר הצורך לספק עבודה למספר רב ביותר של אנשים, ותעסוקה כללית שימשה כאמצעי להשיג מטרה זו של קיום החיים.
בגטו ורשה, שם נמנע היודנראט מלהתערב בחיים הפנימיים והכלכליים של הציבור, היה הייצוא של העבודה המקור היחיד שעשוי היה להביא כסף לו נזקקו התושבים. אך המבנה הכלכלי ושיטת הייצור לא היו דומים בכל הגטאות. בגטו לודז', למשל, רוכז הייצור כולו בידי היודנראט, בעוד בגטו ורשה הוא התנהל לרוב על ידי בעלי מפעלים יהודיים. השוני נוצר כתוצאה מהתנאים השונים ששררו בשני הגטאות, אך להנהגה היהודית בתוכם היה משקל לא מבוטל. כתוצאה מכך נוצרה גם מערכת יחסים שונה עם הגרמנים בתחום הפעילות הכלכלית בכל אחד מן הגטאות. בשלב הזה ראו עדיין היהודים בעבודה כאמצעי להשגת צרכי קיום מינימליים.
אך עם פתיחת מערכת "ברברוסה", המלחמה הגרמנית סובייטית ומסע הרצח ההמוני של הגרמנים בשטחים שנכבשו, השתנתה המציאות וכעת ראו היהודים בעבודתם כאמצעי להצלת חייהם. בגטו ביאליסטוק, למשל, רווחה האמונה בקרב היודנראט כי ניתן להגן על הציבור ולהימנע מגורל של פינוי והשמדה בזכות ייצור אשר יסייע בידי הגרמנים ובניית מערכת יחסים המבוססת על אמון הדדי תוך הפיכת הגטו למרכז של ייצור וכוח עבודה. בגטו ווילנה שררה גישה זהה, לפיה קשרים מתאימים עם הגרמנים, מאמץ עבודה וייצור יבטיחו את שלומו של הגטו ואת הזכות לחיים.
גוטמן טוען, כי התפיסה המוטעית לפיה תרומה של עבודה יעילה תביא להצלה של חיים אומצה בידי ראשי היודנראטים לאחר גל הרציחות במזרח. הם לא ידעו כי קיימת הוראה מצד היטלר, לפיה יש לרצוח את כל היהודים ללא התחשבות בשום גורם כמו תפקיד או עבודה שהם עשויים למלא. ראשי היודנראטים ותושבי הגטאות האמינו כי גלי הרצח הם תוצאה של גורמים כמו אנרכיה בשטח הנכבש, נקמה ביהודים שנחשבו לתומכי המשטר הקומוניסטי וחוסר רצון להעניק למי שנחשבו כבעלי גזע נחות אמצעי מחיה ומזון בתקופה של מחסור. גם לאחר שהתבררו העובדות ונודע על מבצעי הגירוש והרצח הגדולים, עדיין נותרה בהם התקווה שהעבודה תדחה את גזר הדין הנורא וכי אם ירוויחו זמן אולי יצליחו להציל גם את חייהם.
מבחינת רשויות השלטון בגרמניה, הרי שבמהלך המלחמה הם ראו בבעלי המקצוע היהודיים חלק בלתי נפרד מהמבנה הכלכלי המקומי, והאמינו כי ניצול כוח העבודה היהודי יתרום למאמץ המלחמתי. אך באזורים שנכבשו על ידי הגרמנים מידי הסובייטים בשנת 1941 התעוררו ניגודים בין חלקים שונים של רשויות השלטון. מצד אחד, יחידות האיינזצגרופן, הס.ס. והמשטרה, לקחו על עצמם את משימת ההשמדה ושאפו להרחיב את ממדי ההרג. מצד שני, הווהרמאכט והמנהל האדמיניסטרטיבי פעלו בכיוון ההפוך, בניסיון להשליט סדר במקומות הנתונים לסמכותם, תוך הסתייעות בכוח העבודה המקומי בשטח. הניגודים בלטו במיוחד בהתחלה, כיוון שאז גם בעלי הדרגות הגבוהות לא ידעו באופן ברור ומוחלט לגבי הכוונות המרחיקות לכת של ממדי ההשמדה המתוכננת.
בוועידת ואנזה בינואר 1942 חל השינוי שבעקבותיו נרתמו למבצע ההשמדה החלקים השונים של השלטון האזרחי ברייך, אז גם נקבעו ממדי הרצח והיקפו: שיעור קורבנות של 11 מיליון שישבו בכל חלקי אירופה שבשלטון הנאצים, אך נכללו גם יהודים מארצות ניטרליות. בוועדה קיבלו המשתתפים את האישור הרשמי לדרכי הפתרון החדשות והסופיות, והם נדרשו לתת יד לס.ס. ולמשטרה בביצוען. עם זאת, ולמרות העצמאות שהוענקה לס.ס. ולאיינזצגרופן, מספר גורמים מקומיים בשטח היו מעוניינים להשאיר בחיים מספר יהודים הנחוץ לעבודה במקומות מסוימים, מה שהוביל לעתים לחיכוכים מול יחידות אלה.
דוגמה להתנגשות זו מתוארת בקיץ 1942, אז הלך והתפשט מסע הרצח באזור הגנרל-גוברנמן ובאזורים אחרים של פולין המסופחים לרייך. המושל הנס פרנק תמך בהתלהבות בגירושם של היהודים ובמבצע ההשמדה, ומסעות גירושם והשמדתם של היהודים, פרט למספר מחנות איסוף ליהודים בערים הגדולות, שמו קץ לתכניותיהם של הווהרמאכט ובעלי המפעלים הפרטיים. לא רק שהייצור לא התרחב כמצופה, המצב בו יהודים עובדים נעלמים ללא התראה מוקדמת גרם לשיבושים בייצור ואף לשיתוק המפעלים. בעקבות הבעיה שנוצרה בגנרל-גוברנמן, הורה היטלר לעכב את גירושם של היהודים העוסקים בחימוש באופן זמני.
הימלר, אשר לא יכול היה להתעלם מהוראתו של היטלר, מצא דרכים על מנת להמשיך לשמור על שליטתו ביהודים ולבצע את הרצח בבוא הזמן. הוא ריכז את שרידי היהודים במחנות ריכוז שהיו בשליטה מוחלטת של הס.ס., הגביר את הפוטנציאל הכלכלי שלהם על ידי שילוב זמני של כוח עבודה יהודי וניצולו, החרים את המכונות והחומרים שהיו בידי היהודים ובכך חיזק את העוצמה הכלכלית של הס.ס. ומנע כל מגע בין הווהרמאכט ליהודים. הדגש בהוראותיו השונות היה כי אותם עובדים יהודים עתידים להיות מוחלפים בהמשך בעובדים אחרים, לא יהודים. כמו כן, רוב הגרמנים אשר התלוננו על גירושם של היהודים עמדו על כך באופן ענייני ותועלתני בלבד, מנקודת המבט של הייצור והחימוש עליהם היו אחראים, ולא טענו כנגד מעשי הרצח או ניסו למנעם.
בסופו של דבר, ולמרות השוני בנקודות הראות ובשיקולים של היודנראטים מצד אחד והווהרמאכט ובעלי המפעלים הגרמנים מצד שני, שני הצדדים פעלו על מנת לנצל באופן מיטבי את כוח העבודה היהודי. היודנראטים ראו בעבודה אמצעי למנוע גזר דין מוות של הקהילה היהודית בגטאות, ואילו הגרמנים ראו בעבודת היהודים עבודה מקצועית הדרושה למאמץ המלחמה המתמשך. תגובתם כנגד סילוק היהודים הופיעה רק כאשר סילקו יהודים אשר היו חיוניים לתהליך הייצור ואשר היו עשויים לסייע בהשגת מטרות המלחמה. אותם גרמנים ראו עצמם כמסייעים לאינטרסים הממלכתיים של הרייך השלישי בלבד.
מבחינת דרכי הייצור בגטאות ותרומתם למאמץ הלחימה הגרמני, רק בשני הגטאות לודז' וביאליסטוק היה ייצור משמעותי. באופן כללי, הייצור בגטאות התנהל באמצעים פרימיטיביים למדי, ולא היו מכונות משוכללות או ציוד מתאים. בהרבה מקרים היו גם שיבושים באספקת חומרי גלם, ובחלק מהמקרים שבתו מפעלים מעבודה לאורך זמן תוך העמדת פנים שהייתה מקובלת על כל הצדדים. מכאן, שבדרך כלל נוצל כראוי רק חלק מכוח העבודה היהודי, כאשר רובו לא הופעל כלל.
היהודים ששהו בתוך הגטאות היו מודעים למצבם הטרגי, אך היו בכל זאת שבויים בקונספציה של הצלה ממוות בדרך של עבודה. הקונספציה הזו הביאה להפקרה של חלק מהציבור, סיוע בהסגרתו למרות ידיעת גורל המגורשים, וזאת על מנת להצליח לסייע למעטים. הייתה השלמה עם מציאות בה הסיכוי לקיום של חיים נמצא בהישג ידם של אותם אנשים עובדים ויעילים. ביקורת רבה הופנתה כלפי היודנראטים, בייחוד מצד המחתרת היהודית. המחתרת התנגדה לאמצעים אשר הפעיל היודנראט בגיוס אנשים לעבודה, וכן התנהל וויכוח על השאלה האם עבודה באמת מצילה חיים. אנשי המחתרת חשו כי הרצח במזרח אינו תופעה מקומית וזמנית, אלא התחלה של השמדה כללית של היהודים.
כפי שצוין, התפיסה השגויה של הצלת חיים בדרך של ייצור מרבי לצרכי המלחמה, גרמה להשלמה של היודנראטים עם הוויתור על הבלתי יצרנים בהתחלה, לאחר מכן על היצרנים פחות, כאשר המעגל רק הלך וקטן. הגרמנים עצמם רק חיזקו את ההנחה לפיה הפינויים מכוונים רק כלפי הבלתי יעילים והנדרשים פחות לעבודה, והשלבים הראשונים של מסעות הגירוש והרצח שהחלו בשנת 1942 אכן איששו את ההנחה המוטעית הזו. ואכן, התפיסה שהעובדים בשירות הגרמנים, ובייחוד בעלי מקצוע מבוקשים עדיפים על פני האחרים לא הייתה מקובלת רק על הגרמנים וראשי היודנראטים, אלא חלחלה גם לתודעת הציבור היהודי בגטאות. עד שלב מסוים במלחמה האמינו רוב תושבי הגטאות כי העבודה האינטנסיבית אותה ביקשו להנהיג ראשי היודנראטים, נעשתה לטובת הציבור וסייעה לקיומו של הגטו ולהצלת תושביו. כלומר, המדיניות של ראשי היודנראטים בנושא העבודה הייתה מקובלת בהתחלה על כלל הציבור.
המחתרת, לעומת זאת, האשימה את היודנראט בנטיעת אשליות בקרב הציבור ובהפחתת ערנותו למתרחש סביבו. בנוסף, היא הוקיעה את היודנראטים והשוטרים אשר לקחו חלק בגירושים ובהסגרת היהודים וראתה בהם בוגדים. אך בדרך כלל, כאשר התרחשו התנגשויות בין המחתרת לבין ראשי היודנראט, התייצב הציבור לטובת היודנראט ולא תמך במחתרת. בכל אופן, העבודה והיעילות היצרנית לא היו אלו אשר שמרו על הגטאות עד סוף המלחמה. מבצעי ההשמדה שתוכננו לא התחשבו בגורם כזה או אחר, מלבד החישובים הכרוכים בפעולות עצמן. גם כאשר ניסו גורמים גרמניים מקומיים להשפיע, היו מאמצים אלו קשורים לשיקולים תועלתניים של היקף העבודה והייצור. אך גם התערבות זו מצד הגרמנים לא הועילה במיוחד או מנעה את חיסולם של הגטו והיהודים.
הצורך בעבודה יהודית האריך את חייהם של מעטים, כאשר עם סיום המלחמה, במאי 1945, נשארו במחנות הריכוז בין 90,000-100,000 יהודים. שנה לפני כן ולקראת סוף המלחמה, החלו הגרמנים בניצול יעיל ורציונלי יותר של כוח העבודה היהודי, מה שתרם בעקיפין לאסירים היהודים אשר שהו במחנות. השינוי חייב הנהגה של רפורמות במשטר המחנות, מה שהביא להפחתה בעונשים ובהתעללות פיזית, וכן הטבה יחסית במזון ובתנאי החיים בכלל. בסופו של דבר, העובדה כי בסוף המלחמה נמצאו מספר מועט של אסירים יהודים בין החיים, נובעת מחלקם כעובדים נדרשים בתהליך הייצור, קודם כל בגטאות, ולאחר מכן גם במחנות הריכוז.
מסכת השיקולים הנאצים למלחמה ולתהליכי היישוב מחדש / גץ עלי
עלי בוחן את הדינמיקה הפוליטית של תהליך קבלת ההחלטות אשר הוביל אל השואה מנקודת מבטם של המתכננים ומבצעי הפשעים הנאצים. באמצעות בדיקת מדיניות ה"יישוב מחדש" של הגרמנים בין ספטמבר 1939 לספטמבר 1941, הוא סבור כי ניתן לתאר את התהליך המתמשך בו גובשה העמדה הפוליטית אשר הוליכה בסופו של דבר לשואה ולהשמדת יהודי אירופה. מדיניות זו, מצד אחד, שאפה לגרש את היהודים מן הפריפריה אל תחומי השלטון הגרמני, ומצד שני, שאפה להעביר לתחום הרייך למעלה מחצי מיליון פולקסדויטשה, במסגרת התכנית "הביתה אל הרייך".
טענתו המרכזית של עלי היא כי לא הייתה קיימת פקודה אחת של היטלר לבצע רצח עם, אלא חלו תהליכים פוליטיים שהתקיים בהם מתח בין תכניות גדולות לשינוי ולהתפשטות, פתרונות ביניים לא יציבים ומשאבים מוגבלים ביחס למטרות. היו הרבה שלבים של ניסוי וטעייה בהם אופציות מסוימות התבררו כמתאימות וכאלו שאינן מתאימות. אך שתי נקודות מהותיות היו חשובות בשלבי ההכרעה וקבלת ההחלטות: סדר הערכים הגזעני אשר הנהיגה הממשלה ואשר רוב החברה הגרמנית קיבלה אותו, והשני היה השאיפה להתפשטות צבאית אימפריאלית. שתי נקודות אלו אפשרו להתגבר על מצוקות וקשיים באמצעות כיבושים חדשים, מצד אחד, ולהעביר הלאה בעיות אל עמים וגזעים שנחשבו לנחותים, מצד שני.
עלי מציג התכתבויות של בכירים ביחס לשאלה היהודית, לפיהן כבר אז נאמר כי לא ניתן לקבוע את המשימות הצפויות על כל פרטיהן. כך נכתב, למשל, בהנחיות לשאלה היהודית שפרסם היידריך בשנת 1939 לאזור הכיבוש הגרמני בפולין שמטרתן הייתה להחרים רכוש ולהקים מעין "שמורה יהודית". ההנחיות גם שימשו להניע את ראשי האיינזצגרופן להגיע לשיקולים מעשיים ולנסח הוראות פעולה. למעשה, ניתן חופש פעולה מעשי בקביעה של צורת הטרור האנטי יהודית גם ליחידות הגסטפו והס"ד, תוך הקפדה על סגנון ניהול פתוח ושיתוף פעולה ביניהם.
מחלקת הס"ד פעלה למעקב אחר אויבים רעיוניים / יהדות, ופעילותה כללה גם פיקוח והטלת אימה על גרמנים ארים אשר גילו התנגדות לאנטישמיות או אף נקטו עמדה סבילה כלפיה. בין מנהיגיה נמנו אנשים כאדולף אייכמן, הרברט הגן ותיאודור דנקר, אשר בהמשך הפכו גם לדמויות בולטות בביורוקרטיה של מבצעי ההשמדה. מחלקה זו פעלה כמיטב יכולתה על מנת להגביל את חופש התנועה של ארגונים יהודיים ולבחירת יושבי ראש אשר יכוונו את הקהילה היהודית, תוך מימון של מנגנון הרדיפה (ומכונת ההשמדה בהמשך) מההון אשר נסחט מהקורבנות.
אנשי הס"ד טענו תמיד כי העבודה חסרה שיטתיות והתריעו בשנת 1937 כי ההתעסקות בעניינים פעוטים מונעת מלהסתכל על התמונה הגדולה. כמי שראו עצמם כחלוצים של הפרדה גזעית ושיטתית, הם בחנו, תיאמו ושינו כל הזמן רעיונות להחרפת המדיניות האנטישמית שהועלו על ידי גופים אחרים על מנת להעניק בסופו של דבר ובהקדם האפשרי קו פעולה אחיד לטיפול בשאלה היהודית. עם פעולות אלו נמנו מיסוי על הרכוש היהודי ואיסור עיסוק במקצועות שונים. במינכן אף התכנסה חברה מדעית לחקר היהדות.
עלי ממשיך וטוען כי למרות שהמדיניות האנטי יהודית כוונה כבר משנת 1933 לגירושם של היהודים ולהרס קיומם החברתי והאזרחי, התנאים העיקריים שהובילו לשואה נוצרו רק במהלך המלחמה עצמה. תכנית מדגסקר להקמת שמורה יהודית בלובלין ותכנית "פתרון המרחב האזרחי" שמטרתה הייתה ליישב את היהודים באזורי הקרח של ברית המועצות הן דוגמאות לתכניות שפותחו בתקופת המלחמה. ככל שכבשו הגרמנים יותר מדינות באירופה, כך היו בידי השלטון הגרמני מיליוני יהודים ואף הגיעו לארבעה מיליון לאחר כיבושה של צרפת. בשנת 1940 כבר דיבר אייכמן על "פתרון השאלה היהודית" – כשישה מיליון יהודים שיש לעקור אותם משטחי המחיה הגרמניים. המושג עצמו, "מרחב מחיה", כלל מדינות רבות יותר מהמדינות הכבושות שצוינו בתכנית מדגסקר, כאשר בשנת 1941 כבר מנה אייכמן 11 מיליון יהודים בכל אירופה אשר אותם כלל בפתרון הסופי.
אווירת ההסתרה מעין הציבור בשנות המלחמה ופיצול החברה הגרמנית, תוך ניתוק זיקת הגרמנים למסורות דתיות וחוקיות, תרמה אף היא למהלכים אשר הובילו לקבלת ההחלטות על השמדת היהודים. קובעי ומבצעי המדיניות ראו במצב זה הזדמנות חד פעמית, כיוון שבזמן המלחמה ניתן היה לנקוט בצעדים קשים, כמו עקירה של מיליון בני אדם ממערב פולין, למשל, ללא התחשבות בהלך הרוח של הציבור ובדעת הקהל. בשנת 1942 אף טען גבלס, בהתייחסו להפעלת תאי הגז הראשונים כי בזמן המלחמה קיימות אפשרויות רבות אשר אינן רלבנטיות בזמנים של שלום וכי יש לנצל אותן כעת.
בשנתיים הראשונות של המלחמה הפכו יהודי אירופה לקורבנות של מדיניות האפליה, אשר התחילה בגרמניה ובאוסטריה והתפשטה למדינות הכבושות פולין, הולנד וצרפת, וכן גם למדינות הכפופות כמו רומניה והונגריה. רכושם של היהודים הוחרם וזכויותיהם הפוליטיות והסוציאליות נשללו. בשנת 1939 כבר הכריז היטלר על העקרונות החדשים בכינון סדר אתנוגרפי חדש באירופה, כלומר יישוב מחדש של כל הלאומים, כך שבסופו ייווצרו קווי הפרדה טובים וברורים יותר מאלו שהיו קיימים עד אותה עת.
על הימלר, אשר כיהן כמפקד המשטרה הגרמנית, הוטל תפקיד נוסף ופחות מוכר של "רייכסקומיסר לחיזוק הלאומיות הגרמנית", אשר במסגרתו היה אחראי לביצוע תכנית "הביתה אל הרייך" של כחצי מיליון גרמנים אתניים (פולקסדויטשה). עלי טוען כי מבצעי היישוב מחדש לא נערכו משיקולים אתניים ופוליטיים, כיוון שהם התנהלו ללא תכנון או הכנה ומתוך שיקולים צבאיים של כלכלת מלחמה אשר הובילו לבריתות בין גרמניה ומדינות כמו איטליה וברית המועצות. בין מבצעי המדיניות היו אנשים כהיידריך, אשר היה ממונה על "הלשכה המרכזית למהגרים" ועל "הלשכה המרכזית להעברת אוכלוסין", ואוסוולד פול, אשר היה ממונה על המערכת המנהלית של מחנות הריכוז ועל פתרון הבעיות שהיו כרוכות בביצוע המדיניות של היישוב מחדש. אנשים אלו, היו אחראים לימים גם על ארגון השמדת יהודי אירופה.
מדיניות היישוב מחדש של הגרמנים פגעה ביהודים יותר מאשר בכל עם אחר. רכושם הוחרם באופן קולקטיבי, והם אף נדרשו לפנות את מקומם לטובת המגורשים הפולנים. בשנת 1939 חולקה פולין לשלושה, עם סיפוח החלק המערבי שלה על ידי גרמניה, החלק המזרחי על ידי ברית המועצות, ובמרכז פולין הוקם אזור כיבוש גרמני בשם הגנרל-גוברנמן, בו שלט הנס פרנק. הכוונה הראשונית הייתה להעביר את כל היהודים ומחצית מהפולנים מן המערב, למעלה מחמישה מיליון אנשים. אך שטחו של האזור קטן במהלך המלחמה והוא נפגע כלכלית. מצב זה יצר קיפאון, בו תפיסות שונות של כיבוש ויישוב מחדש בלמו זו את זו, כאשר גרינג, בתפקידו כממונה על התכנית הארבע שנתית אסר על ביצוע גירושים נוספים מעבר למכסה שכבר נקבעה, מצד אחד, אך בניגוד לדעתו של הרייכספירר-ס"ס.
הקמת גטו היהודים בלודז' הייתה קשורה ליישובם מחדש של הגרמנים תושבי האזור הבלטי. כך, התקיים קשר הדוק בין תכנית "הביתה אל הרייך" לבין גירוש הפולנים והמדיניות כלפי היהודים. בפועל היו קשיים לא מעטים, כאשר המבצע לגירוש יהודי גרמניה ומערב פולין לשמורת יהודים בלובלין נכשל תוך זמן קצר. קשיים אלו ביישוב מחדש ובגירוש היהודים, נבעו מתוך אינטרסים מנוגדים בין מוקדי כוח שונים בגרמניה בעת המלחמה ולא מתוך אסטרטגיה אחידה. גם תכנית מדגסקר נכשלה לאחר מספר שבועות, בשל העליונות של הצי הבריטי בים התיכון. עקב כישלונן של תכניות אלו, הן גטו לודז' והן גטו ורשה לא נשארו עומדים למשך זמן רב.
במהלך המלחמה החלו להיכנס גם שיקולים כלכליים אשר קידמו את תהליך קבלת ההחלטות בכיוון של השמדת היהודים. שר האוצר, למשל, אשר חשש כי ההוצאות הכרוכות בקיומם של היהודים יהיו לנטל על קופת הציבור, הורה לבדוק את ניהול הגטו בלודז'. גם בוורשה התבקש בשנת 1941 ניסוח חוות דעת כלכלית על הגטו. מומחה לתכנון כלכלי סיכם שעל מנת למנוע נטל כלכלי על הקופה הציבורית ניתן לפעול בשלושה דרכים לחוד או במקביל: ניצול יעיל יותר של כוח העבודה היהודי; הגמשה מסוימת של הסגר; או לאפשר מצב של אספקת מזון לא מספקת, ללא התחשבות בתוצאות. תיאורים אלו יצרו מעתה הבחנה בין יהודים כשירים לעבודה ובין כאלו שאינם, הבחנה שנעשה בה שימוש בשלבים ההתחלתיים של רצח ההמונים בתאי הגזים. היו אף שראו בתאי הגזים פתרון הומני יותר לחסל את היהודים הבלתי כשירים לעבודה מאשר להניח להם לגווע ברעב.
פעולת היישוב מחדש, טוען עלי, הייתה מלווה תמיד בחשיבה כלכלית הגיונית. על פי ההיגיון הכלכלי, היה על שתיים / שלוש משפחות ממוצא זר לפנות את מקומן למשפחה אחת ממוצא גרמני. על בסיס זה חושבה בין השנים 1940-1941 מכסת גירוש של כחמישה מיליון בני אדם. בפועל, גורשו עד 1941 רק כ-400,000 בני אדם, כך שכרבע מיליון פולקסדויטשה נתקעו ב-1500 מחנות מעבר שהוקמו על ידי הגרמנים באזורי המזרח והדרום של הרייך. בעקבות המצב הזה גבר הלחץ מצד הימלר ואנשיו לפתח תכניות מקיפות יותר להפקעה של רכוש ולגירוש.
עוד מתחילת המלחמה החלו לתרגל כבר את נושא הרצח, כאשר עוד בשנת 1939 נרצחו בין 10,000-15,000 חולי נפש, שלא במסגרת ה"אותנזיה" שהחלה מאוחר יותר. הרקע לכך הוא ברור באופן חד משמעי, כאשר בתקופה זו הגיעו 60,000 גרמנים תוך שישה שבועות בלבד לאזורים הללו בהם נרצחו חולי הנפש, ושנה לאחר מכן עוד כ-120,000 גרמנים בשיירות של עגלות ורכבות. חולים נרצחו גם על מנת שהגרמנים יוכלו להקים מחנות מעבר. על רקע זה, נרצחו גם באופן קולקטיבי כל היהודים הגרמנים חולי הנפש אשר היו מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים.
דחיית יישובם של הגרמנים פעם אחר פעם, ואיסור גירושם של נכים, חולים ובלתי כשירים לנסיעה בשנת 1940, הביאו לחשיבה מחודשת לגבי אופן הטיפול והצעדים שיש לנקוט לגבי אותם אנשים חולים וחלושים שאינם כשירים לנסיעה. עוד בתקופה זו, נורו למוות כשלוש מאות יהודים. אז גם החלו הגרמנים להעביר לתחום אחריותם מוסדות מרפא וסיעוד על מנת לאכלסם באופן זמני בכמה אלפי מתיישבים. לצורך כך היה צורך ב"יישוב מחדש" גם של חולי הנפש, כלומר רציחתם על ידי הגרמנים.
רציחות המונים ראשוניות אלה היו קשורות כמובן קשר הדוק למדיניות היישוב מחדש. אמנם לא ניתנה פקודה מפורשת לרצוח את חולי הנפש, אך המעורבים פעלו בהסכמה שבשתיקה, כך שעד שנת 1941 נרצחו למעלה מ-30,000 בני אדם לצורך פינוי מקום עבור הפולקסדויטשה. מכאן, שעוד לפני הקמת המחנות להשמדת יהודי אירופה, נערכו במשך שנתיים ניסויים ברצח המונים, תוך הגעה להבנה וודאות שכל המעורבים בהשמדה, כולל גם הציבור הגרמני עצמו, מסכימים עם השיטות הללו.
לקראת סוף 1940 התברר כי מדיניות טיהור השטח הפולקי הגיעה למבוי סתום. במקום הסדר האתני והכלכלי החדש ובמקום הגירוש המהיר של מיליוני זרים אתניים, התפתחה המציאות באופן שונה לחלוטין מהצפוי. מאות אלפי בני אדם היו תקועים במחנות מעבר או ישבו בגטאות, בזמן שאמצעי הייצור שלהם נלקחו מהם, בתנאים של רעב וקיום לא יצרני, כאשר היה צורך לקיים אותם בחיים.
בתחילה סברו הגרמנים כי יגברו על ברית המועצות וכי גרמניה תצא מנצחת. הם ראו בגטאות אמצעי לשימוש זמני ולא של קבע, מעצר של המונים לקראת גירושם. במהלך המלחמה הוחרפה מצוקתם של יהודי פולין והעברתם לגטאות זורזה. ראשית תהליכי היישוב מחדש, שהחלו בשנת 1939, לא הייתה בשאלה היהודית, אלא מקורה בחוזים הגרמניים סובייטיים ובפרויקטים צבאיים וכלכליים ליצירת סדר חדש באירופה. בשנת 1941 כבר נדחסו אלפי יהודים בתוך גטו ורשה, מה שהעמיק את מצוקתם וצמצם את סיכויי ההישרדות הן שלהם, והן של אלה שכבר שהו במקום.
הערתו של היידריך מתאריך 26.3.1941 בעניין פתרון השאלה היהודית והצגת התכנית שלו בפני הרייכסמרשל גרינג, היא לדעת עלי אישור והרחבה של המשימה לפתרון השאלה היהודית שהוטלה עליו לקראת סוף שנת 1940, משימה אשר המשיך לפתח אותה בשנת 1941. כך שהחל מחודש מרץ כבר עסק היידריך בהכנה לגירוש של כל יהודי אירופה אשר ישבו מערבית לגבול האינטרסים הגרמני-סובייטי, וזאת במקביל לגיבוש התפיסה להקמת יחידות האיינזצגרופן בהמשך המלחמה.
בתקופה זו בחר אייכמן באפשרות של הזזה נוספת לכיוון מזרח, אשר כמעט ולא התייחסה למקומות מדויקים והייתה מאוד דינמית. כאן כבר דובר על רצח עם: הפרדת המגורשים לפי מינם, אפשרות של עיקור המוני, עבודת כפייה לכשירים לעבוד והקמת שמורות הכחדה לילדים וזקנים. שלביה של תכנית זו היו מיועדים לפרקי זמן קצרים, וגם היא הייתה מבוססת על הצלחה צבאית וניצחון על ברית המועצות. למרות שהניצחון טרם הושג, הוא נחשב בגרמניה כבסיס להמשך פעולה, ומכאן שנולדו התנאים המעשיים לקראת רצח היהודים בתאי הגזים.
עוד בשנת 1940 טען אייכמן כנגד הקשיים שנובעים מיישוב הגרמנים האתניים מצד אחד, לבין פינוי הפולנים והיהודים, מצד שני. אך בשנת 1941 טרם נפלה ההכרעה לגבי השמדת היהודים בתאי הגזים, ולמעשה, התכנית להשמדת היהודים התפתחה באופן הדרגתי וניסיוני עד שנת 1942 תוך ביצוע פעולות יחידות בשטח, והפכה להיות דומיננטית רק לאחר הקמת מחנות ההשמדה בפולין מסוף 1941 עד 1942.
לטענתו של עלי, היטלר אפשר לאנשיו חופש פעולה ועודד אותם להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי, תוך הענקת גיבוי ללא תנאי. בשנת 1941 כבר דנו מבצעי הפעולות באפשרות לבצע השמדה שיטתית ומהירה, וראו ברצח ההמונים דרך פשוטה למימוש תכניותיהם שפותחו במהלך השנים ועד עתה לא הוציאו אותן לפועל. כל הגופים תמכו בדרך הפתרון החדשה, משום שהנגיעה באינטרסים שלהם הייתה מועטה, וממילא כולם כללו כבר בחישובים שלהם את גירושם הוודאי של היהודים, אשר רכושם כבר הופקע והם שהו בגטאות. דבריו של אייכמן במשפטו, על מנת לנקות עצמו מאשמה, כי הכל היה נתון "בתנועה מתמדת", מעידים לדעת עלי על גודל מרחב התמרון וחופש הפעולה שניתן לו.
בסופו של דבר, הפתרון הסופי לא בוצע עקב פקודה, ולא היה פרי תכנון של גורם כזה או אחר. הגורמים השונים שפעלו בשטח נדרשו כל הזמן לפשרה, ולהגיע להסכמה במצבים בהם נדרשה הכרעה. אמנם נציגי הגופים השונים פעלו לעתים מתוך אינטרסים סותרים, אך כולם גילו נכונות לגשר על הניגודים שנבעו מתפיסות שונות, בייחוד בכל הקשור לקצב מימוש התכניות שלהם, באמצעות גזל של רכוש, עבודות כפייה והשמדה. עד סוף 1941 התנהגותם של מבצעי הפשעים לא הייתה התנהגות שקולה ומחושבת מתוך החלטה בזכות דרך פעולה מסוימת, אלא ניסיון להתחשב באינטרסים שונים, תכניות ואילוצים ולגשר על ניגודים הקשורים במטרות, והכל ברוח של הפתרון הסופי.
פוסט מודרניזם: פוסט ציונות שמאלית – פוסט ציונות ימנית ומדינת הרווחה / דניאל גוטוויין
הגישה הפוסט ציונית הגיעה לשיאה במהלך שנות התשעים של המאה הקודמת, אך בתחילת שנות האלפיים חלה ירידה משמעותית במשקלה בשיח הציבורי. נסיגה זו הייתה בולטת במיוחד לאור העובדה שבתקופה הקודמת מיצבה את עצמה הפוסט ציונות כגישה אשר הגדירה את גבולותיו של הוויכוח הרעיוני בישראל בתקשורת ובאקדמיה, ואף הצליחה לדחוק את יריביה, אותם תייגה כ'ממסד הציוני ההגמוני' לעמדה של התגוננות.
לעלייתה וירידתה של גישת הפוסט ציונות קיימים הסברים מגוונים, כולם מבוססים על גורמים חיצוניים. גוטוויין טוען, כי ההסברים תולים את עלייתה וירידתה בגורמים כמו האינתיפאדה (שגב) והגלובליזציה ותהליכי דמוקרטיזציה של ישראל (רם). רם רואה בפוסט ציונות ביטוי למאבק בתוך החברה הישראלית אשר מסמל מגמה העתידה לשנות את הגדרת הזהות הישראלית.
בניגוד לאותן פרשנויות 'חיצוניות', מציע גוטוויין פרשנות 'פנימית' לשינויים המאפיינים את מקומה של הפוסט ציונות בשיח הציבורי בישראל. טענתו העיקרית היא שהפוסט ציונות היא האידיאולוגיה של המעמד החדש אשר הוביל את מהפכת ההפרטה בישראל, והוויכוח המתנהל סביבה הוא השתקפות של המאבק המתנהל בתוך מעמדות הביניים בנושאים הנוגעים להפרטת המשק הציבורי ומדינת הרווחה. מאבק זה חצה את הגבולות המקובלים בין ימין לשמאל ויצר שני סוגים של פוסט ציונות: פוסט ציונות ימנית ופוסט ציונות שמאלית. על אף השוני בין גישות אלו, שתיהן תרמו בסופו של דבר לפירוקה של מדינת הרווחה בישראל.
תוך כדי המאבק המתנהל בשאלות של הפרטה ועתיד מדינת הרווחה, השתנה המבנה של מעמד הביניים. בתחילה, ובשלבי עלייתה של הפוסט ציונות התנהל המאבק בין המעמד הוותיק למעמד החדש, כאשר ההפרטה פגעה במנגנונים הציבוריים והממלכתיים, אשר היוו את בסיס הכוח של המעמד הוותיק, וחיזקה את הכוח של השוק והמוסדות המקצועיים מהם שאב את כוחו המעמד החדש. בתהליך המואץ של מדיניות ההפרטה, נוצר ריבוד מחודש של המעמד הבינוני, אשר התחלק לשני מעמדות מנוגדים: "המעמד העולה" ו"המעמד הנשחק". במקביל, חל שינוי של כללי המשחק הפוליטי בישראל ונוצר בסיס להתארגנויות פוליטיות חדשות המייצגות את האינטרסים החדשים.
שינויים אלו באו לידי ביטוי גם בתכניה של הגישה הפוסט ציונית. בתחילתה, היא ביקרה את הקולקטיביזם הציוני על מוסדותיו במטרה לפרק ולהפריט אותם, אך בהמשך, כאשר ההפרטה התבססה, היא החלה לקדם ערכים כמו תחרות ואינדיבידואליזם. כלומר, הניצחון של מהפכת ההפרטה הפך את הפוסט ציונות מגורם ביקורתי של אופוזיציה לגורם אשר תומך בסדר הנאו-ליברלי הגמוני. מצב זה חשף סתירה פנימית בתוך הביקורת הפוסט ציונית: מצד אחד היא תקפה את הקולקטיביזם הציוני ואת מוסדותיו בשם אותן קבוצות אשר הודרו על ידו, בעיקר המעמדות הנמוכים והמזרחים, אך מצד שני, דווקא מעמדן של קבוצות אלו הוחמר בעקבות מהפכת ההפרטה ופירוק מדינת הרווחה שאותה גישה פוסט ציונית סייעה לקדמם.
גוטוויין פונה לתיאור כל אחת מהגישות הפוסט מודרניסטיות וכיצד תרמה כל אחת מהן לפירוקה של מדינת הרווחה. הוא מתחיל בגישת הפוסט ציונות השמאלית. גישה זו מקורה בביקורת שנמתחה מתוך השמאל הישראלי על המדיניות של תנועת העבודה, והיא שוללת את התוקף המוסרי של הנחות היסוד של הציונות ושל הדרכים להגשים אותן בפועל. גישה זו מבקרת את 'שלילת הגולה', כלומר את התנכרותה של הגישה הציונית אל יהדות הגולה, שהשיא שלה היה בהפקרה של יהודי אירופה בתקופת השואה. עוד היא טוענת כי הממסד הציוני אשכנזי ניצל את פרויקט בניית האומה על מנת לחזק את מעמדו תוך דיכוי והדרה כלכלית, חברתית, פוליטית ותרבותית של קבוצות אחרות בחברה, כמו המזרחים למשל.
הפוסט ציונות השמאלית שוללת את הרעיון הציוני ורואה בו פרויקט דכאני שקורבנותיו הם גם יהודים וגם פלסטינים. היא קוראת לשחרר את החברה הישראלית, ולשם כך היא סבורה כי יש לנהל מאבק מול ההגמוניה הציונית אשכנזית, תוך הכרה בזהויות השונות של הקבוצות בתוך החברה ובסופו של דבר בהפיכה של המדינה למדינת כל אזרחיה. הפוסט ציונות נולדה מתוך מעמד הביניים שבקרבו התנהל ויכוח לגבי עתיד מדינת הרווחה, ויכוח אשר הוביל לבסוף לפילוגו ולמאבק בנושא הפרטת המשק הציבורי והשירותים החברתיים.
כפי שצוין, מהפכת ההפרטה פילגה את מעמד הביניים לשני מחנות: מעמד הביניים הוותיק, אשר הוסיף להישען על הממסדים הממלכתיים הציבוריים שפורקו, מהלך אשר החליש אותו ולכן הוא גם ניסה להאט את תהליכי ההפרטה (גישה רדיקלית); ומנגד, מעמד הביניים החדש, אשר התרחב עם פירוקה של מדינת הרווחה, ולכן שאף להעמיק את מדיניות ההפרטה (גישה ליברלית).
מעמד הביניים החדש הכיל בתוכו שתי קבוצות: "העשירים החדשים" ו"השכירים החדשים". העשירים החדשים נולדו כתוצאה מחלוקה מחדש של העושר במהלך הפרטת הסקטור הציבורי ותחומי משק רבים אחרים. במרכז תהליכים אלו עמדו מנגנוני הון של משפחות ויחידים, אשר הצליחו להשתלט על תשתיות כלכליות ולהגיע לעמדות שליטה אסטרטגיות במשק ובחברה הישראלית כולה. אלו השתלטו באמצעות שימוש באמצעים פוליטיים דומים לאלו של המנגנונים המפלגתיים של העבר.
מעמד השכירים החדשים נוצר לאחר שיזמים בתחום התעשיות והשירותים הנהיגו בישראל דפוסים המקובלים בשוק העבודה האמריקאי, ובאמצעות הגמשת שוק העבודה ערערו באופן מתמשך את יסודות הביטחון התעסוקתי במשק כולו. דוגמה מובהקת לכך היא תופעת עובדי הקבלן, אשר התחילה במגזר הפרטי אך הפכה להיות מקובלת בהמשך גם במגזר הציבורי והממשלתי.
בתוך המאבק אשר התרחש בין המעמד הוותיק למעמד החדש, היוותה הציונות מכשול אידיאולוגי למהפכת ההפרטה. המעמד הוותיק ניסה לנצל עובדה זו במסגרת המאבק שלו כנגד ההפרטה, והציג אותה כמנוגדת לעקרונות הציונות. אך למעמד החדש, לעומתו, היה אינטרס להמשיך ולהעמיק את תהליכי ההפרטה, אשר הרחיבו את הבסיס והכוח הכלכליים והחברתיים שלו, מה שהפך אותו לעוין כלפי תהליכים של תכנון וסדר כלכליים וחברתיים וביקורתי כלפי היסודות הקולקטיביסטיים של הציונות.
עקב כך, טוען גוטוויין כי את השפעתה של הפוסט ציונות יש לבחון בקרב מעמד הביניים, אליו גישה זו פנתה. שני הזרמים, הרדיקלי והליברלי התמקדו כל אחד בשיח אחר, אך שניהם בסופו של דבר פעלו על מנת להחליש את יסודות הציונות והובילו לפירוקה של מדינת הרווחה. הפוסט ציונות הרדיקלית התמקדה בשיח האשמה, כאשר הציגה את הציונות כתנועה שמעשיה הם מעשי עוול ודיכוי פוליטי, חברתי ותרבותי כלפי יהודים וערבים. הפוסט ציונות הליברלית, לעומת זאת, התמקדה בשיח היעילות, והציגה את הציונות כשריד ישן של רעיונות קולקטיביסטיים שעבר זמנם. שני הזרמים, כאמור, פעלו על מנת לערער את יסודות הציונות ולהעניק לגיטימציה לתהליכי ההפרטה, אשר הובילו לבסוף להתפרקותה של מדינת הרווחה, כאשר בין הפוסט ציונות להפרטה התקיים יחס של השלמה הדדית.
במקביל להתהוות הזרם פוסט ציוני שמאלי, התגבש גם זרם פוסט ציוני ימני, אשר צמח במקביל לעלייתו של המעמד החדש בקרב הציבור הדתי. ביקורתו של הזרם הזה הייתה מופנית כלפי המחנה הלאומי דתי בשל זיקתו לערכים ציוניים ומתוך אותן סיבות אשר תקפה הפוסט ציונות השמאלית את תנועת העבודה. על פי גישה זו, הישות הישראלית קמה מתוך כיבוש, נישול וגירוש, ועל מנת להתקיים היא זקוקה לאמצעים בלתי מוסריים אלו גם בעתיד, ולכן אין הציונות יכולה להמשיך ולהוות מסגרת למדינה היהודית. הגורם העיקרי לכישלונה של הציונות הוא בנסיגה מהחזון המקורי של הרצל, אשר שילב אידיאליזם ושוק חופשי ושם דגש על עיצוב התודעה הלאומית.
התפיסה החדשה שהוצעה במקום הציונות הייתה זו של "השמרנות החדשה", וכנגד הציונות של תנועת העבודה אשר הייתה מבוססת על המדינה ומוסדותיה, מציעה הפוסט ציונות הימנית את חזון "ציונות השוק", כלומר חברה אינדיבידואליסטית, אשר מבוססת על יוזמה חופשית, מנטרלת את הכוח המווסת של המדינה ומאפשרת ליחיד לקחת סיכונים אישיים על מנת להגשים את חלומותיו האישיים.
הפוסט ציונות הימנית קיבלה מן היהדות את עקרון הריבונות היהודית בלבד, ופעלה לדחיקת היסוד הציוני מפני היסוד היהודי, על מנת להתאים לסדר היום של השמרנות החדשה, אשר מחויבת למורשת היהודית. הדת משתלבת בגישה זו בכך שהיא מעצבת, מצד אחד, את האתוס הדרוש לשם יזמות קפיטליסטית, ומצד שני היא גם מעצבת את התודעה הנדרשת להשלמה עם הכשלים של שיטת השוק, שכן הדת מלמדת שטרגדיות ואי צדק הם מנת כולם והינם חלק משלמות כלשהי שלא תמיד ניתנת להבנה.
מכאן, שבין שני הזרמים של הפוסט ציונות קיימת הסכמה כאשר שתיהן מערערות על הלגיטימיות של הציונות כגישה אשר מגדירה את הזהות הקיבוצית הישראלית. נימוקיה של הפוסט ציונות השמאלית הם אזרחיים, לעומת נימוקיה של הפוסט ציונות הימנית, שהם יהודיים. הפוסט ציונות השמאלית נשענת על ביקורת הנאורות, לעומת הימנית אשר ביקורתה מבוססת על המחשבה השמרנית, אך שני הזרמים סבורים גם יחד כי הציונות הישנה נוסח תנועת העבודה והציונות הדתית, נמצאת בתהליך של התפרקות ואינה משמשת עוד כרעיון מארגן של החברה בישראל.
הדוגלים בגישה הפוסט ציונית השמאלית רואים בהתפרקות הציונות תופעה חיובית, אשר עתידה לבטל את יחס הדיכוי שכפתה הציונות על החברה הישראלית, ואינם רואים את הצורך להחליפה ברעיון אחר. הדוגלים בגישה הפוסט ציונית הימנית, לעומת זאת, רואים בהתפרקות הציונות תוצאה הכרחית של האופק היהודי המוגבל שלה ומצביעים על הצורך באמונה חדשה נוסח השמרנות החדשה אשר מחויבת למורשת היהודית.
בסופו של דבר, המאבק על האתוס הציוני על היסוד הקולקטיביסטי שבו כמקור לגיטימציה לעיצוב הכלכלה, החברה והתרבות, הוא זה אשר יוצר את המכנה המשותף בין שתי הגישות מימין ומשמאל. שתיהן שוללות את מסורת הנאורות ורואות בה דכאנית וטוטליטרית, כאשר הפוסט ציונות השמאלית מאמצת את ביקורת הנאורות של הפוסט מודרניזם, ואילו הפוסט ציונות הימנית מבקרת אותה בטיעונים הלקוחים מהמחשבה השמרנית.
כפי שכבר צוין, הפוסט ציונות החלה את דרכה כזרם אשר שולל את הציונות כגישה המגדירה את הקולקטיביות הישראלית, ובכך תרמה לפירוקה, מהלך אשר השתלב היטב עם תהליכי ההפרטה. ההיסטוריון תום שגב היטיב לתאר את המצב החדש, כאשר תיאר את הציונים החדשים כישראלים אשר אינם חיים עוד למען אידיאולוגיה לאומית אלא למען החיים עצמם. הפוסט ציונות ניכסה לעצמה את הסמלים של הציונות עצמה, תוך שהיא הופכת בהדרגה לאידיאולוגיה השלטת בישראל בה מתרחשים תהליכי הפרטה. תהליך התפשטותה היה המשך תהליך האמריקניזציה של החברה הישראלית, אשר שילב כלכלת שוק, אינדיבידואליזם וחוויה יהודית. כך הצליחה מצד אחד הפוסט ציונות להשתחרר מן הקולקטיביזם הציוני, אך מצד שני התרחשה במקביל החלשה של הסולידריות החברתית תוך בחירה בשוק החופשי והעמדת האינדיבידואל במרכז.
הפוסט ציונות הפכה לאידיאולוגיה נאו ליברלית, אשר מבקרת את העבר הציוני ושוללת את הנחותיה של מדינת הרווחה בשמה של ההפרטה, התחרות וכלכלת השוק. השינוי בתוכן של הפוסט ציונות התרחש במקביל לתהליכי ההפרטה ולשינויים באופיו של המעמד הבינוני אשר יצרו הקשר חדש לפעולתה. הרס מדינת הרווחה ערער את הביטחון של חלקים רבים מתוך המעמד הבינוני. מעמד זה פולג לשני מעמדות בעלי אינטרסים מנוגדים כלפי מדינת הרווחה: המעמד העולה, אשר הסתגל לשינויים והשתמש בהזדמנויות הכלכליות לשיפור מעמדו, והשני הוא המעמד הנשחק, אשר נפגע מהפרטת שירותי הרווחה ואיבד את ביטחונו החברתי והתעסוקתי, תוך שהוא נדחק לכיוון המעמדות הנמוכים.
האופי הנאו ליברלי של הפוסט ציונות מעמיד אותה בניגוד לאינטרסים של המעמד הנשחק, אשר נפגע מהתפרקותה של מדינת הרווחה, ולכן היא מאבדת בהדרגה את תמיכתו, למרות שבעבר נחשב לקהל היעד שלה, כחלק מהמעמד הבינוני. בהמשך, ככל שהכרתו העצמית של המעמד הנשחק התגבשה וניגודי האינטרסים בינו ובין המעמד העולה התחדדו, כך הוא גיבש לעצמו אידיאולוגיה ודרכי פעולה פוליטיות למאבק במדיניות אשר דחקה אותו לכיוון המעמדות הנמוכים. לראשונה נוצר גורם בעל אינטרסים ויכולת להיאבק בתהליכי ההפרטה.
גוטוויין טוען, כי תגובתם של הפוסט ציונים לביקורת זו מלווה בסתירות. מצד אחד, הם ממשיכים לתמוך בגישה הנאו ליברלית ובהעצמת כוחה של החברה האזרחית על חשבון זו של המדינה, אך מצד שני הם גם מבקרים את הסדר הנאו ליברלי ואת התוצאות של ההפרטה, וקוראים למדינה להתערב על מנת ליצור צדק חברתי. כדוגמה, הוא נותן את "הקשת המזרחית". מצד אחד, נציגיה דורשים מהמדינה וממוסדותיה להגביר את מעורבותם בכלכלה ובחברה על מנת להבטיח יותר צדק ושוויון, אך מצד שני, הם פועלים על מנת לצמצם את מעורבות המדינה וקוראים להחליף אותה בפעולה של החברה האזרחית וכוחות השוק, על אף שאלה בעצם מגבירים את אי השוויון.
לסיכום, עלייתה של הפוסט ציונות משקפת את השינויים אשר חלו על המעמד הבינוני ופילגו אותו. בתחילה, הייתה הפוסט ציונות אידיאולוגיה של המעמד החדש אשר השתמש בביקורת על הציונות כדי להצדיק את ההפרטה במסגרת המאבק שלו במעמד הוותיק. לאחר מכן, הפכה הפוסט ציונות לחלק מן האידיאולוגיה הנאו ליברלית השלטת עם ניצחון תהליכי ההפרטה, מה שפילג את מעמד הביניים שוב למעמד העולה ולמעמד הנשחק. במקביל, התפתחו שתי גישות של פוסט ציונות: שמאלית וימנית, אשר כל אחת מהן שמה דגש על שיח אחר. הפוסט ציונות השמאלית התמקדה בטיעונים אזרחיים המבוססים על הביקורת הנאו ליברלית, ואילו הפוסט ציונות הימנית התמקדה בטיעונים יהודיים המבוססים על החשיבה השמרנית.
המכנה המשותף בין שתי הגישות הייתה ההנחה כי הציונות הישנה נוסח תנועת העבודה והציונות הדתית עבר זמנה, וכי היא אינה יכולה לשמש עוד כרעיון מארגן של הציבור הישראלי במדינת ישראל. בסופו של דבר, וכפי שמראה גוטוויין במאמרו, שתי הגישות תמכו במדיניות ההפרטה של המשק הציבורי והפרטי, ובכך תרמו לערעור והובילו לבסוף לפירוקה של מדינת הרווחה הישראלית.
מבנה היחסים בין מוסד היועץ המשפטי לממשלה לבין הרשות המבצעת / רובינשטיין
תפקיד היועץ המשפטי לממשלה הוא אחד התפקידים הציבוריים החשובים ובעלי ההשפעה הרבה ביותר במדינת ישראל. היועץ המשפטי הוא רשות שלטונית הנמנית עם הרשות המבצעת, והוא מופקד על ארבעה תחומים עיקריים: ראשות התביעה הכללית, ייצוג רשויות השלטון בערכאות השיפוטיות, ייעוץ משפטי לממשלה ולרשויות השלטון, הגנה על האינטרס הציבורי ושמירה על שלטון החוק.
היועץ המשפטי נדרש לפעול מחוץ למסגרת הפוליטית, וסמכויותיו הרבות מחייבות אותו להפעיל אמות מידה מקצועיות וערכיות בתפקידו. על כן, חיוני להבטיח כי למשרה זו ייבחר אדם בעל יכולת מקצועית ואישית למלא את התפקיד המורכב של שמירה על קיום שלטון החוק ואכיפת החוק, אדם אשר יזכה הן לאמון הציבור והן לאמון הממשלה.
סמכות המינוי של היועץ המשפטי מצויה בידי הרשות המבצעת, הממשלה, אשר למרותה הוא נתון והיא נושאת גם באחריות ציבורית למעשיו. הממשלה מוסמכת למנות את היועץ המשפטי, אך רק מתוך מספר מועמדים עליהם המליצה ועדה ציבורית שתפקידה להבטיח כי המינוי מבוצע באופן הולם. על מנת למנוע מהממשלה למנות אדם בעל זיקה מפלגתית מסוימת, הוקמה ועדת שמגר, אשר המליצה לקבוע תקופת כהונה של שש שנים, כדי להבטיח את חוסר התלות של היועץ המשפטי.
אחד התפקידים החשובים של היועץ המשפטי הוא להבטיח כי הממשלה ורשויות השלטון השונות פועלות בהתאם לחוק. במובן זה הוא נחשב למשרת הציבור ולא למשרת הממשלה, אלא משמש כבלם פנימי שלה, ומונע ביצוע פעולות לא חוקיות מצד כל רשות ממשלתית. על מנת להבטיח כי רשויות השלטון יכבדו את שלטון החוק, הוא מחזיק בידיו מספר סמכויות: סמכות אחת היא לנקוט הליכים כנגד רשויות שלטון הפועלות בניגוד לחוק. סמכות שנייה היא היותו המפרש המוסמך של הדין מבחינת הממשלה ורשויות השלטון. סמכות הפירוש של החוק נתונה לו, ופרשנותו מחייבת את הרשות המבצעת. בנוסף, על היועץ המשפטי לפרש את החוק ולקבוע את החוקיות של ההחלטה השלטונית, ואין הוא יכול להשאיר את העניין להכרעה של אותו גוף שלטוני בעצמו.
קיימים לעתים חילוקי דעות בהם סבורה הרשות השלטונית כי עמדת היועץ המשפטי מוטעית. במקרים כאלו, חייב היועץ המשפטי לטעון בפני בית המשפט מהי דרך הפעולה המיטבית בעיניו על פי החוק, גם אם עמדה זו אינה משקפת את עמדת הממשלה. במקרה זה, סמכות נוספת אשר נתונה בידי היועץ המשפטי על מנת לאכוף את שלטון החוק היא החובה לסרב לייצג בהליך שיפוטי את העמדה בה דוגלת הממשלה, ולהציג בפני בית המשפט את עמדתו בנוגע לאי החוקיות שבפעולת הממשלה. הרשות המבצעת חייבת לפעול בהתאם לחוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה כל עוד לא פסק בית המשפט באופן שונה.
התחומים בהם פועל היועץ המשפטי לממשלה או מתבקש להכריע בהם הם רבים, ומתרחבים עם מגמת ה"משפטיזציה" של החיים הציבוריים והפוליטיים בעשורים האחרונים, מגמה אשר באה לידי ביטוי בביקורת שיפוטית נרחבת. היועץ המשפטי משתתף באופן קבוע בישיבות הממשלה ומעורב רבות בפעילות השוטפת של משרד הממשלה. כך למשל, בתקופה שלאחר התפטרות ראש הממשלה ברק ולפני הבחירות, קבע היועץ המשפטי כי אמנם אין מניעה משפטית חוקית להמשך ניהול משא ומתן עם הרשות הפלסטינית, אך מן הראוי הוא להימנע מכך בתקופה זו. אמנם לאמירות אלו, המבטאות גינוי מוסרי למעשים מסוימים אין תוקף משפטי מחייב, אך הן מהוות חלק חשוב בתפקידו של היועץ בקידום שלטון החוק וערכי היסוד של החברה.
בכל הנוגע לטענה בדבר אי חוקיות של חוק כזה או אחר, ציינה ועדת שמגר כי על היועץ המשפטי להיות זהיר ולגלות פתיחות להבאת הנושא בפני ערכאה שיפוטית והצגת טענה שונה משלו. בכל מקרה, חקיקה היא מחייבת כל עוד לא הוחלט אחרת, מה גם שבעוד הרשות המבצעת מחויבת לפעול בהתאם לחוות דעתו של היועץ המשפטי, על הכנסת לא מוטלת חובה כזו, בייחוד לא ביחס לסמכויות החקיקה שלה.
בתחום ההעמדה לדין, קבעה ועדת אגרנט כי ליועץ המשפטי הסמכות הבלעדית להחליט אם לקיים הליך פלילי, והוא חייב להפעיל שיקול דעת עצמאי ואינו כפוף להוראות של שר המשפטים או הממשלה. הפעלת סמכויותיו של היועץ המשפטי חייבת להיות תוך נקיטת גישה שיפוטית ובדרך הוגנת ושוויונית שאינה פוליטית מפלגתית, וזאת על מנת להבטיח את אמון הציבור. הוועדה הכירה בעובדה כי על היועץ המשפטי מוטלת החובה לקיים התייעצות עם הממשלה באשר למדיניותו ודרכי פעולתו, בעיקר בעניינים שנושאים אופי ביטחוני, מדיני או ציבורי, אך הוא אינו מחויב לקבל את עצת הממשלה וסמכות ההכרעה נתונה בידיו.
שר המשפטים והממשלה אינם נוהגים להתערב באופן הפעלת סמכויותיו של היועץ המשפטי, וגם סמכותה של הממשלה להעבירו מתפקידו אינה משפיעה על עצמאותו. במקרים בהם מבקשת הממשלה להתערב בהחלטות היועץ, היא עושה זאת דרך מוסד החנינה או באמצעות הגשת הצעות חוק לכנסת להגבלת שיקול דעתו. מכאן, שהאחריות הציבורית של הממשלה למעשיו של היועץ המשפטי היא מוגבלת.
לסיכום, תפקיד היועץ המשפטי לממשלה הוא אחד התפקידים הציבוריים והמשמעותיים ביותר הקיימים במדינת ישראל. היועץ המשפטי מחויב לשמור על קיום שלטון החוק ואכיפת החוק, וכן להבטיח שרשויות השלטון בישראל פועלות בהתאם לחוק. למרות שהיועץ המשפטי פועל בתוך מסגרת פוליטית דינמית, הוא מחויב להפעיל שיקול דעת שאינו פוליטי ולפעול מחוץ למסגרת הפוליטית. מכאן, שסמכויותיו הרבות והאופי המורכב של עבודתו מחייבים אותו להפעיל אמות מידה ערכיות ומקצועיות בתפקידו. למרות שסמכות המינוי של היועץ המשפטי נמצאת בידי הרשות המבצעת, סמכויותיו כלפיה הן רבות, כאשר הממשלה מחויבת לפעול בהתאם לחוות דעתו. עם זאת, קיימים בידיה כלים להתערב בהחלטותיו באמצעות הגשת הצעות חוק לכנסת או שימוש במוסד החנינה.
המודל הסוציאל-דמוקרטי וההסדרים בשוק העבודה הסקנדינבי / עמי וטורי
במדינות סקנדינביה (שבדיה, נורבגיה, דנמרק, פינלנד) פועל המודל הסוציאל-דמוקרטי, אשר בא לידי ביטוי בצורה של מדינות רווחה, שמורכבות משני יסודות עיקריים: הראשון הוא רשת ביטחון אשר מטרתה לשמר את רמת החיים של כל התושבים גם במצבים בהם אינם מועסקים, והשני הוא אספקה של שירותים ציבוריים כמו חינוך ובריאות לכל התושבים על בסיס אוניברסלי שוויוני. במדינות אלו מתקיים מודל כלכלי בעל עקרונות יסוד משותפים לכל ארבע המדינות, והשיטה הכלכלית מבוססת על אידיאולוגיה פוליטית חברתית של תנועות פוליטיות סוציאל-דמוקרטיות ושל איגודים מקצועיים באותן מדינות.
אמנם יתכנו הבדלים מסוימים במדינות אלו בכל הנוגע לחקיקה ולדגשים חברתיים, אך בכל הנוגע להיקף הציבוריות של המשק אין ביניהן הבדלים מהותיים. העיקרון המרכזי של האידיאולוגיה הפוליטית חברתית במדינות הסקנדינביות מדבר על תכנון מרכזי מינימלי ושימוש ברווח ובמנגנונים של השוק ככלי תכנון. רוב הרווחים וכמעט כל התוצר מחולקים באופן ציבורי ועל פי שיקולים ציבוריים. כלומר, רוב ההון הוא ציבורי והחלק הגדול של ההכנסה מופנה לשכר, כפי שנקבע בהסכמים קיבוציים. כך ניתן לקיים את יעד המדיניות הכללי, הדוגל בקיומה של חברה ללא מנצלים, מנוצלים או הבדלי מעמדות. בהתאם ליעד זה, פועלים ההסדרים בשוק העבודה באופן אשר יוצר שוויון מסוים בחלוקת ההכנסות.
יש לציין, כי במדינות הסקנדינביות תקופות השלטון של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות הן ארוכות מאוד, כעשרות שנים, מה שמביא לכך שמדינת הרווחה הפכה להיות מקובלת על כולם, עם שיעורי תמיכה של כ-50% במפלגות אלו. בנוסף, גם מפלגות המרכז תומכות במדיניות הסוציאל-דמוקרטית ומחויבות לה ולמרבית ההסדרים שהמפלגות הסוציאל-דמוקרטיות הנהיגו בשוק העבודה ובשוק ההון, כך שגם בעת שלטון מרכז-ימין נשמרים לרוב המאפיינים של המודל הסוציאל-דמוקרטי.
בהתאם למדיניות הסוציאל-דמוקרטית, מאופיין שוק העבודה הסקנדינבי באחוזי התאגדות גבוהים (50%-70%) והסדרים קיבוציים אשר מסדירים את תנאי העבודה והשכר של העובדים השכירים. רק לשם השוואה, בישראל, עומד שיעור ההתאגדות על כ-25%. בשבדיה, למשל, האיגודים מתחלקים לשלוש קטגוריות: עובדי צווארון כחול (כ-37.5%), עובדי הצווארון הלבן (כ-25%) ועובדים אקדמאיים (קצת פחות מ-10%). גם בשלוש המדינות האחרות החלוקה היא דומה, עם פדרציה אחת דומיננטית ומספר איגודים מקצועיים קטנים יותר.
חשוב לציין כי האיגודים המקצועיים במדינות סקנדינביה הם ארגונים אידיאולוגיים, אשר חברים בהם גם עובדים שכירים, פנסיונרים ואף מובטלים, כלומר לא כל החברים פעילים בשוק העבודה והארגון מתחשב גם באינטרסים שלהם. חוקי העבודה במדינות סקנדינביה מגדירים נושאים כמו שעות עבודה ומנוחה, בטיחות בעבודה, חופשות ותנאים סוציאליים. בנוסף, הם אוסרים על אפליה מכל טעם: מין, מוצא, גיל וחברות באיגוד המקצועי. פעולות אלו מביאות לכך שהדרגה הנמוכה ביותר של שכר שנקבעת בארגונים אלה הופכת למעשה לשכר המינימום בפועל. כמו כן, כוחם של האיגודים המקצועיים והחוקים המסייעים להם מבטיחים אכיפה מלאה של שכר המינימום. שכר זה עומד על 56%-70% מהשכר הממוצע למשרה מלאה, כאשר בישראל, הנתון עומד על 43%.
מספר סמכויות מוענקות לאיגודים המקצועיים מתוקף החוק, למשל: שביתה על רקע תנאי עבודה ושכר, וכן הזכות לקיים "שביתה פוליטית" עד 24 שעות על כל נושא אידיאולוגי עקרוני. בנוסף, לאיגוד יש זכות להחרים מקומות עבודה אשר מפרים את ההסכם הקיבוצי הרלבנטי או לא מקיימים אותו כלל. האיגוד מחליט על כמות השעות הנוספות שיעבדו העובדים, וכן המידע העסקי המצוי בידי הנהלת החברה גלוי גם בפני ראשי האיגוד המקצועי. כמו כן, בחברות מגודל מסוים, זכאי האיגוד לנציגות בדירקטוריון המנהל.
כפי שכבר צוין, רוב ההון נמצא בידי גופים ציבוריים כמו: קרנות פנסיה ממשלתיות או של האיגודים המקצועיים, חברות ביטוח וקרנות שביתה של האיגודים. רוב הרווחים, כאמור, מתועלים לטובת הגדלה של פנסיות עתידיות או לסבסוד של ביטוחי חובה. בנוסף, המדינה ערבה לפנסיית מינימום לכל מבוטח, והסכום החודשי המופרש על ידי המעסיק והעובד עומד על 18.5% מהשכר הכולל (משנת 2017 גם בישראל 18.5%). כמו כן, המעסיק מפריש עוד סכום של 3.5% לקרן הפנסיה של האיגודים המקצועיים. הגופים המנהלים את הפנסיה חייבים להיות מלכ"ר ולעסוק אך ורק בניהול קרנות הפנסיה.
מבחינת המיסוי, הרי שמדינות הרווחה הסקנדינביות נזקקות למימון רחב ולכן המיסוי בהן הוא יחסית גבוה, גם בקרב מדינות ה-OECD וגם יותר מישראל. נטל המס עומד על 45%-50%, בהשוואה לישראל, למשל, כאן עומד נטל המס על 40%. המסים נגבים על בסיס אישי וכולם חייבים בדיווח על הכנסותיהם.
רשת הביטחון הבסיסית ביותר במדינות סקנדינביה היא קצבת השלמת הכנסה, אשר אמורה להבטיח את רמת החיים של כל התושבים, גם למי שמיצה את זכאותו לקצבאות אחרות. גובה הקצבה המוענק עומד על כ-50% מההכנסה הממוצעת לנפש.
השוויון הכלכלי במדינות הסקנדינביות מושג, אם כן, גם באמצעות ההסדרים בשוק העבודה ובשוק ההון, אך גם מבוסס על מדיניות הרווחה אשר פועלת במדינות אלה, ולכן הן מצליחות להשיג רמות גבוהות של שוויון כלכלי יותר ממדינות אחרות אשר בהן ההוצאות הציבוריות הן גם גבוהות, כדוגמת צרפת ובלגיה, למשל.
מכאן, שבכל מדינות סקנדינביה, משפחה אשר מקבלת השלמת הכנסה או דמי אבטלה לטווח זמן ארוך, תהיה בעלת הכנסה של מעל 50% מהממוצע, והשקעה רבה, הן כללית והן של שירותים ציבוריים. כך, היחס בין הכנסה של משפחה כזו לבין הכנסה של משפחה מהעשירון העליון הוא של 1 ל-2, היחס השוויוני ביותר בעולם.
לסיכום, ההסדרים בשוק העבודה הסקנדינבי מבטיחים רשת ביטחון גם לאנשים עובדים וגם לכאלו שאינם. הרווחים והתוצר מחולקים באופן ציבורי ועל פי שיקולים ציבוריים, וכן קיים שוויון מסוים בחלוקת ההכנסות. עובדות אלו מבטיחות את קיום המודל הסוציאל-דמוקרטי במדינות אלו, לפיו השאיפה היא להשיג חברה ללא מנצלים, מנוצלים או הבדלי מעמדות, כלומר חברה בה השוויון הוא גבוה.
כתיבת עבודות אקדמיות בתשלום -למי זה כדאי?
אז נכון שזה לא כל כך מסובך? אך עדיין דורש זמן ולכן אנחנו כאן, שמחים להציע לכם את שירותי הכתיבה שלנו. ולחסוך לכם את הטרחה והמאמץ בכתיבת עבודה טובה ויפה.