כתיבת סמינריון בתשלום – השפעת גזירת היתומים על מערכת היחסים בין מוסלמים ליהודים בתימן

אומרים שאין הנחתום מעיד על עיסתו, אז במקום שנספר לכם כמה אנחנו טובים בלכתוב עבודות, החלטנו לפרסם עוד עבודה לדוגמא, בחינם.

כאן מדובר בעבודה מלאה לדוגמא בנושא :"השפעת גזירת היתומים על מערכת היחסים בין מוסלמים ליהודים בתימן.  "

מבוא

במהלך ההיסטוריה היו תופעות לא מעטות שיהודים עזבו את היהדות והמירו את דתם בדת אחרת.               להמרות הדת היו סיבות רבות שהשתנו ממקום למקום ומתקופה לתקופה. באופן כללי קשורה התופעה למצבם הנחות של היהודים מבחינה כלכלית, חברתית ומשפטית. לעתים המירו יהודים את דתם בגלל תנאים כלכליים קשים כמו: עוני ומצוקת רעב, והיו גם מקרים שבהם העדיפו יהודים להמיר את דתם ולקבל את הדת השלטת כדי להימנע מגירוש ועל מנת לזכות במעמד ובזכויות שנשללו מיהודים.                                                                                                                                      הידיעות הראשונות על המרות דת כפויות מתחילות במאה ה- 4 לספירה, כאשר הקיסרות הרומית (בשלטון ביזנטיון) קיבלה את הדת הנוצרית, והחל שיתוף פעולה בין הקיסר השליט ובין הכנסייה הנוצרית. תחת איום של גירוש או מוות נאלצו יהודים לוותר על דתם ולהמיר את הדת היהודית בדת הנוצרית.
תופעה זו של המרות דת בכפייה תחת איומי השלטון הייתה גם בארצות מוסלמיות: בצפון אפריקה ובספרד במאה ה- 12 נאלצו יהודים וגם נוצרים להתאסלם. יהודים שלא הסכימו להתאסלם נאלצו לברוח.
בין היהודים שנאלצו להתנצר או להתאסלם בניגוד לרצונם היו שהפכו לאנוסים- והיו שהעדיפו למות על קידוש השם, ובלבד שלא יצטרכו להתכחש בפומבי ליהדותם ולאמונתם.
אחת מחמש מצוות האסלאם היא מצוות הצדקה[1], אך במצווה זו חייבים המוסלמים רק כלפי מוסלמים אחרים- ולא כלפי יהודים או נוצרים. בזמנים של רעב ניצלו שליטים מוסלמים את העובדה הזאת כדי לאלץ יהודים להמיר את דתם ולהתאסלם: בתקופות של בצורת ורעב היו השליטים מחלקים תבואה ומצרכי מזון למוסלמים בלבד, ואותם יהודים שנזקקו למזון מהשלטונות כדי שלא למות ברעב- נאלצו להתאסלם.

על הרעב בתימן במאה ה- 18 (בשנת 1724) מסופר באחד המסמכים מאותה תקופה: "בעוונותינו הרבים חזק הרעב בחודש תמוז. ויצאו מהכלל (יצאו מכלל היהודים, התאסלמו) במדינה זו (בעיר זו, בצנעא) בכל יום ארבעה או חמישה, ולפעמים עשרה או יותר- נשים ואנשים וטף. והמלך מזמין להם [מזון]… ומנו אותם (=את המתאסלמים) שבע מאות וחמישים איש… מלבד מה שבכפרים"[2].                                                                            קהילת יהודי תימן היא מהקהילות היהודיות העתיקות ביותר בארצות ערב. במאה השביעית נכבשה תימן ע"י מוחמד, ודת האסלאם נכפתה על התושבים. ליהודים נקבע מעמד משפטי מיוחד של בני חסות (ד'ימי)[3] שמשמעותו- מעמד נחות ביחס לתושבים המוסלמים, והם חויבו לשלם מס גולגולת (ג'יזיה)[4]. במרוצת הזמן, היהודים חויבו גם בתקנות משפילות נוספות, שהשתנו מפעם לפעם בהתאם לאופיו של השליט. תנאי החסות, אמנם אסרו על  כפיית האסלאם על היהודים, אך בפועל התרחשו מידי פעם גזרות השמד וגירוש על הקהילה היהודית.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                החמורה מכל הגזירות הייתה "גזירת היתומים", המבוססת על אחת הסורות במסורת האסלאם, לפיה כל יילוד בן אנוש הוא בן דת האסלאם, שהיא דתו הטבעית, אלא שהוריו, שאינם מוסלמים, מעבירים אותו על דתו הטבעית והוא נעשה "יהודי" "נוצרי" וכדומה. לכן אם אחד מהוריו נפטר, יש להשיבו בכוח אל דתו הטבעית לאסלאם. בחסות סורה זו נחטפו  מאות ילדים יתומים יהודים ממשפחותיהם ואוסלמו בכוח.

הרקע לתקנה הייחודית לתימן הוא שכיחות התופעה של ילדים יתומים, כתוצאה מפגעי טבע, רעב ומגפות. המדינה המוסלמית ראתה כחובה את תפקידה כאחראית על כלכלתם וחינוכם של אותם יתומים.          למרות התקנות המשפילות והיחס המשפיל של המוסלמים כלפיהם, קיננה בלב היהודים הרגשת עליונות ביחס למוסלמים. הם ראו עצמם כעם הנבחר, יודעי קרא וכתוב וקוראי ספר לעומת בערותם של שכניהם המוסלמים. הם דבקו בדתם, וככלל, רובם עמדו בכל מבחני השמד.                                                                             בעבודתי אציג את ייחודה של "גזירת היתומים" שהונהגה רק בתימן, את השלכות הגזירה על אופן חיי יהודי תימן ואופן תגובת הקהילה היהודית בהתמודדותה עם גזירה זו. אדון בשאלת המחקר בנוגע ליחסה של האוכלוסייה המוסלמית לגזירת היתומים: כיצד התייחסה האוכלוסייה המקומית לגזירה זו? האם ככלל האוכלוסייה מוסלמית סייעה לשלטון לאכוף את הגזירה? האם יש הבדלים בין התייחסות האוכלוסייה המוסלמית ברחבי תימן, ואם כן, מהן הסיבות להבדלים?

שיטת המחקר היא מחקר היסטורי הכולל נרטיב המתבסס בעיקר על עדויות המצויות במסמכים שונים, לרבות פנקסי הקהילות היהודיות ובתי הדין, כמו גם עדויות שנאספו מידי עולי תימן והועלו על הכתב בספרות ההיסטורית הנוגעת לתקופה הנידונה. אמנם לענין גזירת היתומים, שתי פנים: האחת, הזיידית-תימנית-מוסלמית, לה הגיון פנימי דתי ומשפטי, ואפילו סוציאלי, משלה. השניה, היהודית, בהיותה מושא הגזירות. מחקר זה מתבסס על המקורות היהודיים, ולא על המקורות המוסלמים. כדי להימנע מביקורת כי המחקר מעוגן בפרדיגמה חד צדדית, כאילו הוא מתימר להציג את כלל הנרטיב, ולא היא. שיטת המחקר שננקטה מבוססת על כך שהנרטיב המרכזי אינו גזירות היתומים באסלאם או בתימן בפרט, אלא בעיקר התמודדות יהודי תימן עם גזירות היתומים בה.

לכן, גם המונח "גזירה" טומן בחובו את נקודת המבט של ההיסטוריוגרפיה היהודית המתארת את קהילות המיעוטים הדתיים היהודיים בגולה לתופעה זו. זאת, בניגוד לעמדה המוסלמית המחזיקה בהגנה על האלמנה והיתום, ובעיקר היתומות, ורואה בה גישה חיובית לאלה שהגנתם מצויה בסכנה. אמנם חיוב זה הינו על המוסלמים, אך, בה במידה, הוא מחייב את המדינה האסלאמית ככלל, לרבות בני הדתות המוגנות (אהל אלד'ימה), דהיינו: הדתות המונותיאיסטיות, בתוכה.[5]

המקורות למחקר בסוגיית "גזירות היתומים" מצויים במחקרים ובספרים הנוגעים ליהדות תימן במאות האחרונות בכלל ותחת שלטון האמאם יחיא בפרט.

בפרק האחרון אציג שני סיפורים אישיים של יהודים אשר התמודדו עם רוע הגזירה ובזכות תושייה ניצלו מרוע הגזירה והמשיכו לחיות את חייהם כיהודים.                                                                                                במהלך הכנת העבודה עלתה בליבי המחשבה מה עלה בגורלם של ילדים יהודים רבים אחרים אשר לא הצליחו להינצל מרוע הגזירה האכזרית…

יהדות תימן- סקירה היסטורית

תימן שוכנת בדרום- מזרח חצי האי ערב. התימנים ברובם הינם תושבי קבע. הם יושבים במעט ערים ובהרבה כפרים ועיירות המפוזרים ברחבי תימן. אוכלוסיית תימן הומוגנית: כ-95% הם ערבים, המחולקים לשתי קבוצות אסלאמיות ראשיות: הפלג השיעי של שושלת הזיידי הנמצא בצפון ובמערב תימן והפלג הסוני בדרום ובמזרח תימן.                                                                                                                                                       קהילת יהודי תימן היא מהקהילות היהודיות העתיקות ביותר בארצות ערב. יהודי תימן מיוחסים לשבט יהודה. על- פי ממצאים ארכיאולוגים, ההתיישבות היהודית בתימן החלה לאחר חורבן בית ראשון, והיא הלכה וגדלה לאחר חורבן בית שני. בשנת 1948, ערב הקמת מדינת ישראל, מנתה קהילת יהודי תימן כ- 50,000 תושבים.                                                                                                                                                       בעת העתיקה התקיימה בתימן ממלכה יהודית בשם: חיימר. המלך יוסף ד'ו- נואס היהודי היה אחרון מלכי חיימר  בתימן, בטרם נכבשה ע"י החבשים .עד למאה השביעית נשלטה תימן לסירוגין ע"י החבשים והפרסים.                                                                                                                                                             במאה השביעית נכבשה תימן ע"י מוחמד, ודת האסלאם נכפתה על התושבים. ליהודים נקבע מעמד משפטי  מיוחד של בני חסות (דימי) שמשמעותו- מעמד נחות ביחס לתושבים המוסלמים, והם חויבו לשלם מס גולגולת( ג'יזיה). במרוצת הזמן, היהודים חויבו גם בתקנות משפילות נוספות, שהשתנו מפעם לפעם בהתאם לאופיו של השליט. תנאי החסות, אמנם אסרו על  כפיית האסלאם על היהודים, אך בפועל התרחשו  מידי פעם גזרות השמד וגירוש על הקהילה היהודית. סיפורים רבים על יהודים שהעדיפו למות על קידוש השם או לצאת לגלות  ולא להמיר את דתם, ידועים בהיסטוריה של יהודי תימן. אחד מהם הוא סיפור "גלות מוזע". המלך אחמד אבן חסן אל מהדי ביקש במאה ה- 7  ל"טהר" את תימן  מיהודיה. לצורך זה ציווה להרוס את בתי כנסיותיהם, שרף את ספרי הקודש וציווה על היהודים להמיר את דתם או לעזוב את הארץ. מאמצי היהודים להעביר את רוע הגזרה בטענה שהם תושבי המקום מימים ימימה לא הועילו. הוא הסכים לבסוף להצעה שהם יוגלו למוזע שבשפלת תהאמה בחוף ים- סוף, מקום קשה ואף בלתי ניתן להתיישבות. רבים מתו במהלך ההגליה ואחרים לא שרדו את תנאי החיים במקום. ר' שלום שבזי, מגדולי משוררי תימן, כתב קינות מרגשות על מסע הגירוש. רק כעבור שנתיים בוטלה הגזירה, ומששבו היהודים למקומותיהם, התברר שכל בתיהם נתפסו ע"י מוסלמים והם היו צריכים לשוב ולשקם את חייהם.                                                                                                                                                                החוקר יוסף שכטמן  בספרו "על כנפי נשרים" כותב שמעמדם של היהודים בתימן ואיראן היה הקשה ביותר מכל ארצות האיסלאם, כי בנוסף להיותם בני חסות על כל המשתמע מכך לגבי מעמדם הנחות, הם סבלו גם מהשלטון המוסלמי השיעי הקיצוני ששלט בתימן והתייחס אליהם כאל טמאים. הוא קבע אף תנאים מחמירים ייחודיים להם. בין היתר:                                                                                                                    * נאסר עליהם לבנות או להתגורר בבתים גבוהים מבתיהם של שכניה המוסלמים.                                                * נאסר עליהם לנהל בפרהסיה את פולחנם הדתי.                                                                                                        * עדותו של יהודי כנגד מוסלמי לא היתה קבילה.                                                                                                        * נאסר על יהודים להרים קולם בנוכחות מוסלמי.                                                                                                      * נאסר עליהם לנהל ויכוח הנוגע לעניינים דתיים, או לכל דבר הנוגע לעסקיהם ולמלאכתם של המוסלמים. החמורה מכל הגזירות היתה "גזירת היתומים".                                                                                                 למרות התקנות המשפילות והיחס המשפיל של המוסלמים כלפיהם קיננה בלב היהודים הרגשת עליונות ביחס למוסלמים. הם ראו עצמם כעם הנבחר, יודעי קרא וכתוב וקוראי ספר לעומת בערותם של שכניהם המוסלמים. הם דבקו בדתם, וככלל, רובם עמדו בכל מבחני השמד.                                                                   קהילת תימן היתה קהילה מבודדת  בהשוואה לקהילות יהודיות אחרות, אף על פי כן, ידוע על קשרים, שהיו כבר בעת העתיקה, של חכמי תימן עם גאוני בבל בכל הקשור לענייני הלכה, עם חכמי מצרים ובמיוחד עם הרמב"ם ויורשיו. בשנת 1165 כשגזר המלך עבד אל נבי גזרות שמד על יהודי תימן, נחלץ הרמב"ם לתמוך ביהודי תימן ושלח אליהם את "אגרת תימן"[6], ובה דברי עידוד להחזיק מעמד יחד עם הנחיות כיצד לנהוג נוכח גזרות השמד.
כמו כן הושפעו יהודי תימן מזרמים שונים שהתחוללו ביהדות. במאה העשירית הם הושפעו רבות מהפילוסופיה של הרמב"ם ושל ממשיכיו.                                                                                                           במאה ה- 16 הושפעו יהודי תימן מתורת הקבלה של האר"י  וההשפעה באה לביטוי בשירה ובפיוט.
במאה ה- 17 הושפעו יהודי תימן מאוד מתנועת השבתאות שהתחוללה באירופה. רבים מביניהם התכוונו לעלות לא"י בעקבות זאת, ובגין זה  סבלו קשות מהשליטים ומהאוכלוסייה המוסלמית.            הכיבוש העות'מאני בשנת 1872 קירב את יהודי תימן לקיבוצים יהודיים אחרים, שירותי הדואר, הטלגרף ושיפור דרכי התחבורה, הקלו על זרימה של רעיונות, מכתבים, עיתונים וספרים בעברית, בין תימן ושאר חלקי העולם היהודי.                                                                                                                             בשנת 1947 עם החלטת או"ם, על הקמת מדינת ישראל, החלו בתימן פרעות ביהודים. בשנת 1948 נרצח האימאם יחיא ע"י בני עמו. בעקבות הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 החלו פרעות נגד היהודים בתימן. מדינת ישראל יצאה לעזרתם בארגון מבצעי הצלה ועלייה ארצה.                                                                  בחודש מאי 1949 עלה לשלטון בתימן אימאם חדש שהתיר את יציאת היהודים מארצו. כמה גורמים תרמו לשינוי במדיניות האימאם: רעב קשה בתימן וההקלה הצפויה בעקבות עזיבתם של עשרות אלפי תושבים, ההכנסות הכספיות המשמעותיות שהכניסה עזיבת היהודים לקופת המדינה כתוצאה ממכירת רכושם של היהודים, גביית מיסים, דמי חסות, דמי מעבר ושוחד. האימאם חשש שהפרעות נגד היהודים יתרחבו ויסכנו את יציבות השלטון. כך החל מבצע "על כנפי נשרים" בו הועלו ארצה אלפי יהודי תימן בתוך זמן קצר. מבצע העלייה נקרא "על כנפי נשרים" בהשראת הפסוק מספר שמות, י:ט, ד': " ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". העלאת יהודי תימן בתקופה זו נעשתה במהירות ובחשאיות, כדי שלא לעורר את התנגדותן של מדינות ערב. הבריטים, ששלטו אז בעדן, ביצעו את הטיסות מעדן לישראל. לאור המצב הקשה במחנה ההמתנה ליד עדן, הואץ קצב העלייה ומספטמבר 1949 הגיעו ארצה מידי יום כ- 500 עולים[7]. בסף הכל עלו ארצה בעליית "על כנפי נשרים" כ- 50,000 עולים מיהדות תימן ארצה, אשר היוו את רובה המכריע של קהילת תימן העתיקה.                                                                                                                        יהדות תימן במשך כל הדורות, התפללה לגאולה הזאת, והייתה מלאה כיסופים לעליה לארץ הקודש. הדבר מתבטא בשירים הידועים: "אהבת הדסה"[8], "קריה יפהפייה"[9] ועוד.

גזירת היתומים- מטרתה ואופן ביצועה

"גזירת היתומים" היא גזרה אימאמית בתימן, שקבעה שעל המדינה לקחת תחת חסותה כל קטין יתום מבני החסות (יהודים ונוצרים) ולחנך אותו כמוסלמי. "גזירת היתומים" מבוססת על אחת הסורות במסורת האסלאם, לפיה כל יילוד בן אנוש הוא בן דת האסלאם, שהיא דתו הטבעית, אלא שהוריו, שאינם מוסלמים, מעבירים אותו על דתו הטבעית והוא נעשה "יהודי" "נוצרי" וכדומה. לכן אם אחד מהוריו נפטר, יש להשיבו בכוח אל דתו הטבעית לאסלאם. בחסות סורה זו נחטפו  מאות ילדים יתומים יהודים ממשפחותיהם ואוסלמו בכוח.                                                                                                                                                הרקע לתקנה הייחודית לתימן הוא שכיחות התופעה של ילדים יתומים, כתוצאה מפגעי טבע, רעב ומגפות. המדינה המוסלמית ראתה כחובה את תפקידה כאחראית על כלכלתם וחינוכם של אותם יתומים.      השערתו של החוקר ש"ד גויטיין היא שהבסיס המשפטי לפרשנות הלכתית זו נשען על החדית' כי: "כל אדם נולד בדת הטבעית (אסלאם), ורק אבותיו עשאוהו ליהודי או נוצרי".[10]                                                             "גזירת היתומים" התגבשה ועוגנה בחוות דעת הלכתיות זידיות (פתאוא) פתוה (פסק הלכה דתי) כנראה במהלך המאה השמונה- עשרה, ונאכפה החל מסופה. העות'מנים שכבשו את תימן בשנת 1872 הפסיקו את אכיפת הגזרה, אך היא חודשה שוב בראשית שנות ה- 20 של המאה ה- 20, בעיקר במרכז תימן.                                                          בשנות ה- 30 וה- 40 התפתחה גישה פשרנית של השלטונות כלפי התקנה, ויותר משהיא הייתה חוק שהתקיים בפועל, היא הפכה להצהרה אידיאולוגית. אף על פי שמשנות ה- 30 אוסלמו רק יתומים בודדים, גזרה זו הפכה למרכיב חשוב בהיסטוריוגרפיה היהודית- תימנית ובזיכרון הקולקטיבי של יוצאי תימן בישראל.

לביצוע הגזירה- הוגדרו קטינים מי שעדיין לא נראו בהם סימני בגרות ולא היו מוכנים לחיי אישות. קטינה היא מי שעדיין לא בלטו שדיה ושער בגרותה לא צמח. כאשר נודע לשלטונות על קטין או על קטינה יהודים שהתייתמו, היה עליהם לקחת אותם לרשותם בכוח. משהגיע היתום לבית האנשים שלקחו על עצמם לגדלו ולחנכו, נעשו בו שתי פעולות המסמלות את יציאתו מהעולם היהודי וכניסתו לעולם המוסלמי:

א. הסרת המאפיינים החיצוניים של זהות יהודית- גילוח פאות הלחיים, והחלפת הבגדים לבגדי מוסלמים.
ב. האכלה (גם בכפייה) של מרק בשר משחיטה מוסלמית. לא היה כל טקס דתי של המרת דת או תהלוכת שמחה, בדומה לנוהג במקרים של התאסלמות מרצון, שהרי היתום הקטין לא היה בר- דעת ולא נחשב בן דת אחרת.                                                                                                                                                       המוסלמים ראו באכיפת הגזרה מצווה דתית חשובה. לפי אחד המקורות, 'זאת לפי דברי הישמעאלים "מצווה גדולה" עפ"י דתם כדי לדאוג לגידול וחינוך היתומים'. מקור אחר מציין את שכר המצווה: מוסלמים רצו 'לזכות במצוות הכנסת יתומים לחיק האסלאם, ומי שזוכה במצווה זאת לא רק שהוא לבד זוכה לגן עדן, אלא כל נפש שמביא אותה לדת שלהם היא זוכה לגן עדן, והוא נהפך לזוכה ומזכה'. לפיכך ניתנה הזכות הגדולה בראש ובראשונה לאנשי השררה.[11]                                                                                                       רוב המקרים של איסלום בכפייה אירעו בשנות העשרים ובראשית שנות השלושים, במרכז תימן ובחלקים מדרומה. "גזירת היתומים" כמעט שלא הייתה ידועה במשך כל הזמן הזה בצפון תימן. המקרים הראשונים של אסלום יתומים, או של ניסיונות אסלום, מדווחים משם רק מראשית שנות הארבעים, מפני שרק לקראת סוף שנות השלושים התבסס שלטונו של האמאם גם באזורים אלה, ואז יכלו המושלים ששלח לערי המחוז ליישם את מדיניותו ביתר יעילות. אולם גם בזמן הזה לא הצליחו האמאם יחיא ובנו להשליט את חוקי השריעה במקום שאלה התנגשו עם מנהגי השבטים. בשנים 1953-1940 נרשמו בצפון תימן מקרים ספורים בלבד של אסלום וניסיונות אסלום. [12]

השוואת גזירת היתומים בין אזורי תימן השונים

מימוש איסלום יתומים יהודיים מן הכח אל הפועל התרחש לכאורה בתקופת האמאם יחיא, אך לא כמנהג או מדיניות בכל רחבי תימן אלא בעיקר בבירה צנעא וסביבותיה[13], וגם זאת לא תמיד באופן חד משמעי[14]. לכך מספר סיבות עיקריות:

• פרט למספר ערים גדולות ספורות כל שאר תימן מיושבת בעיקרה בעיירות וכפרים. יתר על כן, במדינה שהתנאים הטופוגרפיים קשים, רמת התשתיות והטכנולוגיה ירודה, יכולת השליטה של השלטון המרכזי ברחבי המדינה, נמוכה. מכאן שהשליטה דה פקטו היתה פעמים רבות בידי הגורמים המקומיים, לא פחות מזו של המערכת המרכזית, ואולי אף ביתר שאת. יחסי הגורמים המקומיים עם הקהילה היהודית במקום לא היתה תמיד מותנית ביחסיהם עם השלטון המרכזי, אלא נבעו מהוויית החיים והיחסים בין היהודים ובעלי השררה המקומיים.
• מאחר והאמאם היה שיעי-זיידי, ומרכז כוחו באזור צנעא, האוכלוסייה הסונית-שאפעית, שהיוותה כמחצית, היתה ביריבות עימו ולא תמיד מילאה את הוראות השלטון המרכזי.
• מעבר לשלטון המרכזי והמקומי, יש לקחת גם בחשבון את משקלם של השבטים הגדולים בתימן, שגם היום, ובודאי לפני כשבעים שנה, היו בעלי כח והשפעה רבים, ואולי אף עיקריים, באזוריהם. מדיניות השבטים היתה פעמים רבות עצמאית ובלתי תלויה בשלטון המרכזי במקרה הטוב, ולפעמים גם לעומתית לשלטון המרכזי. יתר על כן, כדי לקיים את שלטונו נאלץ האמאם להתחשב באותם ראשי שבטים, כך שעצמאותם היחסית נשמרה.[15]
• אמנם מדיניותו המוצהרת של האמאם יחיא היתה לאסלם יתומים יהודים, אך היה מרחק בין נחישות ההצהרה לבין נחישות המעשה. עראקי קלורמן מציינת מספר דוגמאות לאי נחישותו של האמאם בציטוט מאחד מראשי קהילת צנעא לפיו, לא יחפשו את היתום, אך אם יימצא, הריהו ניצוד. במילים אחרות, מעבר למדיניות המוצהרת הגורפת והכוללת, הסתפק האמאם בעיקר באסלום של יתומים אשר שוטטו מחוץ לבית. לעניין זה מוצא גם האמאם צידוק דתי: מאחר שהמוסלמים חייבים בביטחון היהודים, ומאחר שהחיפוש האקטיבי אחר היתומים פוגע בביטחונם, רצוי להימנע מפעולה אקטיבית.[16]  ובלשונה של עראקי קלורמן: " מסתבר כי במרוצת השנים התעצבה הדרישה לאסלם יתומים יהודים יותר כעמדה האידאולוגית של המדינה התימנית ופחות כגישה מעשית".

ככלל ביצוע גזירת היתומים התרחש בעיקר באזור צנעא ד'מאר. באזור עדן, הדרומי, לא התקיימה כלל משום שזו לא היתה חלק מתימן אלא פרוטקטוראט בריטי. אדרבא, אזור עדן הפך למקלט ליהודים שביקשו למלט נפשם מהשלטון הזיידי בין אם ממניעים בטחוניים או כלכליים, ולעניננו גם אלה שחשו סכנה בשל גזירת היתומים.[17]

גם באזורים הדרומיים האחרים, כמו מחוזות תאעז, דמת, שרעב וחבאן,  שנכללו בתימן הזיידית, אך היו סונים המשתייכים למד'הב השאפעי, אין מידע על ביצוע גזירות היתומים. נהפוך הוא העדויות מלמדות כי גזירה זו לא נודעה להם כלל. כך למשל מתברר מן הראיונות שערכה עראקי קלורמן: " ניסים בנימין גמליאלי , יליד מחוז דמת הדרומי אומר : גזירת היתומים לא היתה מורגשת ואף אחד לא הטריד ילדים יתומים . והוא מוסיף : מעולם לא שמעתי שחטפו יהודים , והיו הרבה יתומים שהוריהם מתו במגיפות , והילדים תמיד היו גדלים עם כולם . גם ניסים עשרי מהכפר אלאגברי במחוז סדה . מערבית לדמת אינו מכיר אף מקרה של יתום שאוסלם בידי הרשויות . שלום שרעבי , מעודין שבמחוז שרעב . גם -כן בדרום תימן , אומר שבכל אזור הולדתו , כולל בעיר המחוז החשובה תעז 'לא היתה גזירה ."[18]

במחוזות מרוחקים אחרים, בין אם שיעים או סונים, גזירת היתומים כמעט ולא בוצעה בשל יחסי החסות בין השיח'ים המקומיים לבין היהודים שהיו מורכבים בהם יחסי תלות הדדיים.  ראשית, החסות שפרש השיח' על יהודי הקהילה באזור תרמה לו נכסים ומתנות וגם עדות ליכולת שלטונו. פגיעה ביהודי בן חסותו היוותה פגיעה בו. כך למשל יהודי שנשדד בהיותו בן חסותו של אבן מעצאר, התלונן על כך בפני השיח'. זה האחרון יצא בראש 500 מאנשיו אחר השודדים  הרג בהם והחזיר ליהודי את שנשדד ממנו.[19]

אך גם בין מושלי המחוזות, אנשי האמאם יחיא עצמו, היו כאלה שהעדיפו להעלים עין מן היתומים תמורת בצע כסף. כך למשל מספר בעדותו שלום דראמי אשר היה מבריח יתומים מצנעא לעדן:

"  מצנעא חמשה ימים לרדאע, ומשם חמשה ימים לכוור. שם יש כמו מלכים, השולטים על האזור… שלטון צאלח. אמרתי לו יא שולטאן, תשמע אני נותן לך רווח, תוכל להרויח הרבה כסף. ובכן יהודי יעבור דרככם וישלם רק מה שצריך… הייתי רוקד עמו. היה מכין לי את המשאית והאוטו לעדן דרך אביאן."[20]

לקראת סוף שנות השלושים התמעטה פעילות האמאם בנושא היתומים עד שנפסקה כליל עם יציאת מרבית יהודי תימן ממנה בשנים 1949-1950.

יחסי מסלמים יהודים בתקופת האמאם יחיא

החברה התימנית, שיעים-זיידים כסונים, התייחסה ליהודים כבני חסות (אהל אלד'ימה). ככאלה חלו עליהם הכללים שחלו מזה דורות בתימן: תשלום הג'זיה (מס הגולגולת), אי נשיאת נשק, בניה בקו גובה נמוך מזה של המוסלמים, רכיבה עם שתי רגליים בצד אחד של הבהמה. תמורת זאת זכו בהגנה פיזית ודתית. מבחינה זו, מצבם של יהודי תימן מבחינת השלטון הרווח היה גרוע מזה של קהילות יהודיות ברחבי האימפריה העת'מאנית באותה תקופה, משום שבהיותה נתונה תחת משטר הקפיטול ציות, היו יהודים רבים נתיני מעצמות זרות וזכו להגנת הקונסולים הזרים.

ברם מסגרת כללים אלה שבתוכם חיו היהודים בתימן לא היתה אחידה ביישומה היום-יומי. בעוד שבערים הגדולות, ובעיקר בצנעא, החסות על היהודים נבעה מידי השליט, האמאם, או מידי המושלים שמינה בערים השכנות יחסית לצנעא, הרי שככל שהתרחקו מן הבירה והישוב היה קטן, יחסי היהודים והמוסלמים נבעו ממערכות יחסים מקומיות בין הקהילה לבין בעל השררה בפועל שלא תמיד היה המושל, אלא השיח' של השבט החזק בישוב, באזור או במחוז. מערכת יחסים זו הגדירה את טיב ההגנה מחד ואת נחישות יישום הכללים שנכפו על הד'ימי. פעמים רבות הושפעה מערכת יחסים זו מיחסים אישיים, כמו גם מן התועלת שהשיח' המקומי סבר שיוכל לקבל מן היהודים.

מידת השפעת גזירת היתומים על יחסי מוסלמים-יהודים גם אם מצטיירת כטראומטית בתולדות יהודי תימן, יושמה בעיקרה במחוזות סביב הבירה צנעא, וגם זאת באופן מוגבל ודו משמעי, כפי שצויין, ובהיקף מוגבל יחסית[21]. אדרבא, למדנו מעדויות שונות, כי יהודים נעזרו בשיח'ים ובמושלים מקומיים כדי לקנות דרכם מאזורי סכנה לאזורים בטוחים ובעיקר לעדן.

יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מן האיום על חיי היהודים סביב צנעא, בעצם הגזירה, וחשיפת משפחותיהם ואנשי הקהילה להתעמרות. מבחינה זו יישום גזירת היתומים, ולו באופן החלקי והמוגבל, תרם לתחושת הנחיתות שבה חיו היהודים בתימן והיתה מנת חלקם של הד'ימים.

דווקא יציאת יהודי תימן לישראל, היוותה סיכוי הדדי לשני הצדדים: היהודים ראו בכך אתחלתא דגאולה ויציאה מחיי נחיתות, ואילו נותני החסות בעלי השררה, למן האמאם ועד לשיח'ים המקומיים, ראו בכך הזדמנות לזכות בנכסי היהודים שנשארו בתימן.

דרכי התמודדות קהילת היהודים עם גזירת היתומים

עד אמצע המאה העשרים עדיין סבלה החברה התימנית מפגעי טבע: בצורות שבעקבותיהן רעב ומוות, ומגפות כגון: שפעת, אבעבועות שחורות וטיפוס, שהפילו חללים רבים. כתוצאה מגלי התמותה אצל המוסלמים והיהודים גם יחד נוצרה בעיה של ילדים חסרי ישע, שהתייתמו מהוריהם.                                המדינה המוסלמית ראתה עצמה אחראית לכלכלתם וחינוכם של יתומים מוסלמים קטינים. חלקם נאסף על ידי משפחות בעלות יכולת ואחרים שוכנו בבתי יתומים. בקרב הקהילה היהודית, שרבים מחבריה התגוררו ביישובים קטנים וזעירים, אירע מדי פעם שלא נותר מי שיוכל לדאוג ליתומים ולטפל בהם. אלה נידונו לאובדן או במקרה הטוב נאלצו לקבץ נדבות על מנת להחיות את נפשם.                                                                        מקורות יהודים הכירו בכך ש"גזירת היתומים" באה לפתור את מצוקתם של היתומים היהודים שלא היה להם דואג. אולם הנחייתו הגורפת של החוק, שלא הבחינה בין יתומים מטופלים ויתומים מוזנחים, ודרשה לאסלם כל יתום קטין, הציבה איום מתמיד על הילדים היתומים ועוררה חרדה גדולה בקהילה היהודית באשר לגורלם.                                                                                                                                                       "גזירת היתומים" נתפסה בעיני היהודים כפגיעה חד- צדדית במעמדם כד'מים, וכעין הכרזת מלחמה עליהם. היה זה חוק מדינה שבו לחמו בכל כוחם, אף שידעו שהם עלולים להיענש בחומרה.                                                          היו כמה אמצעים שננקטו כדי להימלט מאימת חוק זה:                                                                                             השאת קטינים– כדי להוכיח את בגרותם של יתומים ולפטור אותם מחובת האיסלום נהגו יהודים להשיא את קרובי משפחתם הקטינים. השאת קטינים לא הייתה תופעה יוצאת דופן, ויכולה הייתה לשמש מפלט ומקלט ליתומים שעמדו בסכנת התאסלמות. אלא שבנישואי יתומים היה גיל הנישאים נמוך מהמקובל, לעתים קרובות. קודם ניסו לזווג יתומים בני גיל דומה. במידה והעניין לא התאפשר הושאו ילדות לבוגרים מהם ואפילו כאישה שנייה לגבר נשוי, או שתי ילדות לילד אחד.                                                                                                                                                  הסתרת יתומים והברחתם לישוב אחר– בעיר גדולה כמו צנעא, שם היה הרובע היהודי כעין עיר נפרדת הצמודה לעיר המוסלמית, ניתן היה להסתיר את יתומי העיר אצל קרובי משפחה. במקומות יישוב קטנים, שבהם הכירו המוסלמים מקרוב את שכניהם היהודים, לא היה מנוס אלא להבריח את הילדים ליישוב אחר, ובעיקר ליישוב גדול כמו צנעא, שם יכלו להיטמע ו"להיעלם" בתוך העיר הגדולה.                                  בשנת 1946 נמנו בעיר למעלה ממאה יתומים, והקהילה התקשתה להמשיך ולתמוך בהם. מצב הילדים היה קשה, הם סבלו מתת- תזונה, ממחלות, מתנאי דיור ירודים, ומלבושם היה עלוב.                                                                   הברחת יתומים לעדן– עדן הייתה תחת פרוטקטורט בריטי החל משנת 1893. החל משנות העשרים ועד שנות הארבעים של המאה ה- 20 הוברחו יתומים לעדן בתקווה ששם יוכלו להשיג רישיונות עלייה לארץ ישראל. כך התמזגה זרימת היתומים לשטח החסות הבריטי עם תנועת ההגירה של היהודים מתימן לארץ ישראל, שעברה כמעט כולה דרך עדן.                                                                                                                                מראשית שנות ה- 40 שומעים יותר ויותר על פעולות הברחה רחבות היקף המאורגנות מצנעא והמנוהלות על ידי המנהיגות המוכרת של הקהילה עקב המעורבות של ארגון "התאחדות התימנים בא"י"[1], שפעל  לעליית יהודים מתימן דרך עדן לארץ- ישראל, ובחיי היהודים שנותרו שם.                                                                         בראש רשת ההברחה עמד הרב הראשי של צנעא ואב בית- הדין, ר' יחיא יצחק הלוי[2], שהיה בעל קשרים טובים עם האימאם ועם חצרו. אליו נשלחו הכספים מארץ- ישראל והוא חלקם למקומות שנדרשו.            בערים הראשיות, בדרך מצנע לעדן, שמשו ראשי הקהילות כאנשי קשר שסייעו ליתומים שעברו דרכם במסעם לעדן, וכמארגנים מקומיים האחראיים להברחת היתומים במחוזותיהם.

[1] התאחדות התימנים בישראל- מפלגה עדתית שייצגה את יהדות תימן בארץ ישראל. המפלגה הוקמה ב- 1923 ונציגיה השתתפו באספת הנבחרים, הקונגרס הציוני העולמי, מועצת העם, מועצת המדינה הזמנית והכנסת הראשונה והשנייה ומאז דעך כוחה עד להיעלמותה מהמפה הפוליטית.

[2] הרב יחיא יצחק הלוי (1867– 1932) היה הרב הראשי וראב"ד ליהודי תימן במשך שלושים שנה עד פטירתו. בשנת 1905 החל לשמש כרב הראשי של צנעא,ולמעשה היה הרב הראשי לכל קהילות יהודי תימן. הוכר כגדול בתורה ובעל חכמה דיפלומטית. שאף להקנות לבני דורו גם השכלה כללית ולכן בשנת 1910 היה מתומכי בית ספר אשר בו למדו גם לימודים כלליים נוסף ללימודי הקודש. פעילותו הציבורית הייתה ענפה ביותר: פעל להצלת יתומים יהודים מהתאסלמות כפויה, דאג להשיג רישיונות עלייה לארץ ישראל, עמד בקשר עם קהילות יהודיות בחו"ל ובארץ ישראל. הקים ישיבה ועמד בראשה כשהוא נותן בה שיעורים בש"ס ופוסקים ערב ובוקר. מלך תימן האימאם יחיא חמיד אלדין העריכו מאוד, ותמיד היה מתייעץ איתו בענייני המדינה והפוליטיקה.

בעשור הראשון לחידוש "גזירת היתומים" הקפידו המוסלמים המחמירים על יישומה. כמה מן המושלים התעקשו לרדוף אחר היתומים שנמלטו ודרשו בתקיפות ממנהיגי הקהל, שבהם ראו אחראים לכל הנעשה בעדתם, להחזיר את הילדים או לגלות את מחבואם. ראשי הקהל נכלאו בבתי הסוהר עד שימציאו את היתומים. בניגוד להם, מוסלמים רבים לא היו משוכנעים בנחיצותו או בצדקתו של חוק אסלום היתומים. אופיים של היחסים בין יהודים ומוסלמים שהתגבש במשך דורות – יחסי קרבה בשל קרבת המגורים והשירותים הכלכליים במלאכה ובמסחר, שסיפקו היהודים לשכניהם המוסלמים, ובמיוחד קשרי החסות שהעניקו שיח'ים שבטיים או יחידים מוסלמים ליהודים – עמדו במקומות רבים כמשקל נגד לתביעות החוק שבאו מצנעא. בשנות העשרים, כשהלהיטות לאכיפת החוק הייתה בשיאה, נמצאו מוסלמים שהיו מוכנים להסתכן ולסייע ליהודים שנתפסו באשמת הברחת יתומים. מקרים מאוחרים יותר מלמדים שמקצת המופקדים על יישום החוק במדינה, מושלי מחוזות וקאצ'ים כאחד, אף סייעו ליהודים להתחמק מדרישות חוק אסלום היתומים. במחוז רדעא, לדוגמה, הסתמנה מעין הסכמה שבשתיקה ושיתוף פעולה בין אב בית הדין והקאצ'י של העיר לטיפול בעניין היתומים באופן שימנע את אסלומם. מידע מן החבלים הכפריים המובהקים מלמד שגם שם המריצו מוסלמים את היהודים להגן על ילדיהם מאסלום. דוגמה להתנהגות כזו היא מהכפר אלג'מעה, שם גרה סעדה (ידידה) – נערה כבת חמש-עשרה, יתומה משני הוריה. בשנת 1941 זימן אליו שיח' הכפר את קרובי הנערה והציע שסעדה תתחתן כדי שלא יאסלמו אותה. הוא אף המליץ על החתן: סעדיה קשתי, ילד בן שתים-עשרה ויתום מאם. זו אחת הדוגמאות להבנה שהושגה במרוצת השנים בין שתי העדות הדתיות כיצד לנהוג כדי להימנע מאסלום יתומים.                                                                                             גם בצפון תימן נמצאו גילויי התנגדות מצד האוכלוסייה המקומית לגזירה. ידידים ערבים הסתירו יתומים יהודים בבתיהם, לא נתנו לאסלמם ואחר כך החזירו אותם לקרובי משפחתם היהודים. במקומות אחרים בתימן, המרוחקים מהשפעת השלטון האמאמי – בדרום המדינה, בדרום-מזרחה, בצפון-מזרחה ובחלקים מצפונה – גבר כוחם של מנהגי השבטים, ו"גזירת היתומים" כלל לא נאכפה. מקורות יהודיים אומרים כי החשש מפני אכיפת "גזירת היתומים" היה קיים רק בתחום שבין צנעא לד'מאר ובאזורים הסמוכים, כלומר במרכז תימן, ובאופן מעשי כל המקומות האחרים היו פטורים ממנה. מסתבר כי במרוצת השנים התעצבה הדרישה לאסלם יתומים יהודים יותר כעמדה האידאולוגית של המדינה התימנית ופחות כגישה מעשית.

עדויות אישיות

שמעה צעדי- מחדון

שמעה נולדה בשנת 1930בכפר אלואה סמוך לעיר א- נאד'יר שבצפון תימן. לאם נעמה ולאב- סאלם. הבכורה מבין שבעת אחים, שלושה מהם אחיה מאב ומאם, ואילו ארבעת הנותרים היו אחיה רק מאב. שמעה הייתה חביבת האב והוא היה קורא לעצמו אבו- שמעה (אביה של שמעה).

בגיל 4 לערך נפטרה האם ובגיל 12 לערך הלך לעולמו גם האב, והיא נותרה יתומה ללא אב ואם.

תימן היא ארץ מוסלמית קיצונית מאד. באותה העת, היה קיים חוק בתימן שילדים יהודיים יתומים הם בחסות השלטון המוסלמי, והם חויבו  להתאסלם. יהודי תימן כינו את החוק הזה "גזירת השמד", שכן חוק שכזה פירושו כליון של הישות היהודית.

משפחתה של שמעה חששה שהשלטונות יאסלמו את היתומים, והם הבריחו את שני אחיה הקטנים למקומות הרחק מעיני השלטון המקומי.

את שמעה שהייתה הבוגרת בין אחיה, החליטו להשיא. הם שכנעו אותה להינשא ולו רק למראית. לאחר החתונה, הבטיחו, היא תוכל לחזור למשפחתה. הם השיאו אותה ליעקב מחדון שהיה נשוי כבר לאישה נוספת. לאחר טקס הנישואין התכוונה שמעה לחזור למשפחתה (דודים דודות), אך היא נוכחה לדעת שה"תנאים" השתנו והיא אולצה להישאר בבית בעלה.

שמעה הנשואה למישהו שלא הכירה ולא אהבה, אולצה לעשות את כל המטלות המתחייבות מהמצב החדש חובותיה כאשת איש וביניהן: לחטוב עצים לטבון שבדימה (מטבח), לשאוב מים מרחוק, לטחון חיטה ברחיים- עבודות מפרכות לילדה בגיל הזה.

שמעה החליטה לחזור למשפחתה, אך המשפחה שחששה שמישהו ילשין על אחיה הקטנים, החזירו אותה בכל פעם שהיא ניסתה לברוח מבית בעלה.

בעלה שנמאס לו מכל הבריחות של שמעה הודיע לשלטונות, ואלה נקטו בצעד חריף במיוחד כבלו אותה באזיקים מספר פעמים.

עם הזמן התבגרה שמעה ואף נולדו לה שלושה ילדים: אחד שמת בלידה והשנייה שנפטרה כעבור זמן קצר. השלישית שנותרה בחיים נקראה: נעמה.

שמעה עברה תקופות מצוקה: שנות רעב והשפלות מצד אנשים שהיו אף קרובי משפחה שלא הסכימו עם גילויי העצמאות שלה.

כל אותו הזמן לא הפסיקה מלנסות להתגרש מבעלה, שהוא מצידו, לא הסכים לתת לה גט. "רק המוות יפריד בינינו" כך אמר. בהיות ילדתה בת ארבעה חודשים לקחה אותה ויצאה מבית בעלה ללא כוונה לחזור.

הקמת מדינת ישראל באותו הזמן, יצרה את ההזדמנות לצאת מתימן לארץ ישראל. שהרי כל השנים נכספו יהודי תימן לציון. משפחתה של שמעה היו בין ההמונים שהתכוננו לעלות לארץ, והיא הצטרפה אליהם. במחנה חאשד בעדן נלקחה נעמה עם כל הילדים החולים במטוס נפרד לבית חולים תל השומר בארץ, ושמעה הגיעה עם כל האחרים.

בארץ ניסו לספח אותה לאנשים אחרים אך היא התעקשה בכל תוקף שהיא משפחה נפרדת ומגיעות לה כל הזכויות עקב כך כגון  אוהל (בית) ואחר כך צריף בנפרד.

במשך השנים עבדה שמעה בעבודות חקלאות שונות בעיקר בפרדסים. תחילה במזכרת- בתיה ואחר כך ברחובות. העבודה לא הייתה קלה כלל ועיקר, אך שמעה, עבדה באהבה וחריצות: בימי חורף גשומים ובימי קיץ חמים. כל אותו הזמן טיפחה בילדתה את הרצון ללמוד, לדוגמא היא קנתה לה אינציקלופדיה במשכורת של כמעט חודש. טיפחה בה את הדרך ארץ ויחד עם זאת את העצמאות לחשוב ולהגיב בהתאם.

לאחר 17 שנה הסכימה שמעה לקבל את בעלה יעקב בחזרה ומ"נישואין" מאוחרים אלו נולדה אחות  צעירה לנעמה, צילה.

צילה העניקה לשמעה 3 נכדים מקסימים.

כל אותו הזמן המשיכה שמעה לשאת את שמה המקורי צעדי ואת שמה מנישואין מחדון.[24]

חדי צדקיהו  ראיון זה לא נמצא באתר

נולד ברדאע שבתימן למשפחה ענפה, חלקה ברדאע וחלקה בעדן. אביו נפטר ב-1942 ומפחד גזירת היתומים הוברח אל דודו בעדן. בשנים 1946 – 1949 שימש מדריך ומחנך מטעם "החלוץ הצעיר" בעדן ובמחנה גאולה. בשנים 1040 – 1953 עסק בקליטת עולים בשדה התעופה בלוד ובראש העין.  ובשנים 1953 – 1962 שימש מורה במערכת החינוך הממלכתית ומרצה מטעם הסתדרות העובדים הכללית ומינהל ההסברה הממשלתית. רכש השכלה אקדמית בארה"ב: תואר שני בספרות ותואר דר' ב-1983 בתולדות יהודי תימן. שימש פרופסור ליהדות באוניברסיטת נורת'וסטרן שליד שיקגו.[25]

שלום דראמי

העדות להלן היא זו שנמסרה באמצעות דר' משה גברא[26] ומובאת כלשונה לרבות ההקדמה הרלוונטית:

במסגרת ראיונות נתקלתי באחד הראיונות החשובים, בו תיעד מר שלום דראמי מהרצליה בשנים תש"ס ותשס"ו, כיצד גייסו אותו מרי יחיא יצחק הלוי ומרי יוסף שמן, שניהם זצ"ל, להציל יתומים. להלן פרטים תמציתיים עליו ועל פעילותו, מתוך עדותו, הקשורים להתאמתו למשימה אותה הטילו עליו שני הרבנים דלעיל.

מר שלום דראמי חי בזמן הראיונות בעיר הרצליה. הוא נולד בשנת תרע"ו – 1916 בעיר רדאע והתייתם מאביו בגיל צעיר, מצבו היה קשה ולכן נסע לעיר עדן, ואף שהה 4 שנים באסמרה שבחבאש. בשלב מסויים עבר לגור בעיר צנעא, עסק במסחר ופתח חנות בצנעא, ואף התפרנס ממסחר ומהסעות אנשים לעדן על גבי חמורים. הוא הרבה להסתובב ברחבי תימן והיה בקי בדרכים. הוא נחשב כאיש העולם הגדול, ובמסגרת עסקיו אף היה הראשון שרכב ומכר אופניים בתימן. מסחרו ונסיעותיו אלו הגיעו לידיעת שני הרבנים הללו, והוא היה הדמות המושלמת לצורך הסוואה והברחת יתומים. הרבנים ביקשו לרתום אותו למען המצווה הקדושה של הצלת היתומים מידי האסלאם, ולנצל את נסיעותיו הרבות לצורך עסקים ואת היכרותו את הדרכים. הוא אכן היה שליח נאמן של הרבנים והצליח להציל ולהבריח יתומים רבים תוך כדי הסכנה הגדולה ביותר הכרוכה בכך. לאחר העלייה הגדולה לארץ סייע בקליטת העולים, ואף זכה במכתבי הוקרה מאת הרב יוסף קאפח והרב יחיא אלשיך זצ"ל, ושר התקשורת והדואר דאז מר ישראל ישעיהו ז"ל, שהעידו כי הכירו אותו בפעילותו למען היתומים. הוא אף זכה לקבל את "אות על"ה" – עיטור לוחמי המדינה, מטעם משרד הבטחון על פעילותו.

נושא זה חשוב מאוד, כיון שכמעט כל התיאורים בנושא היתומים עוסק בהם עצמם, וכן ברבנים ופעילי ציבור שתיאמו את מלאכת ההברחה, אך כמעט ואין בנמצא תיאור של המבריחים עצמם, אלו שלקחו בפועל את היתומים, סיכנו מאוד את חייהם, הסוו אותם, והובילו אותם  ברחבי תימן והסתכנו בדרכים.

תיאורו של מר שלום דראמי הוא אחד התיאורים הבודדים, המתארים כיצד לקח את היתומים, באילו דרכים נסע, באילו תחבולות והסוואה נקט, ועוד. פרטים נוספים עליו יתפרסם, אי"ה, בספר המסכם את הפרויקט.

מר שלום דראמי התראיין פעמיים, ע"י הגב' מזל שרעבי ביום 24/9/00, ופעם שנייה ע"י הגב' בתשבע טוביה 26/2/06.    להלן תמלול קטע קצר מדבריו בראיון:

"אני קונה קצת סחורה מעדן, ויש לי חנות בצנעא, השכנים שלי בית אלנוני, יחיא נוני… אני קונה חמורים ולוקח אנשים לתעיז.. ואני כבר מפורסם בצנעא. הרבנים שמעו עלי שאני לוקח משפחות, באו אלי… מרי יצחק הלוי ומרי יוסף שמן, בא אלי ואמר שלום שלום, אני בא אליך, אתה מוכרח לעזור לנו, יש לנו כמה יתומים, ניתן לך שתרויח משהו שיכסה לך (הוצאות). אמרתי יש לי חנות. אמר לי שלוחי מצוה אינן נזוקים, אנחנו נעזור לך ותעביר לנו (את היתומים). קבעתי איתו ביום ראשון. אני קונה חמורים ושקיות כי יש ילדים קטנים, יושבים על החמור. היה צריך לתכנן איך צריך לצאת מקא אל יהוד (שכונת היהודים)… הייתי מכ'זן (לועס קאת) איתם, הייתי צריך לקנות אותם(את השומרים). השערים, באב אל קאע, קרוב לשכונת היהודים, יש שם קבר רבי פנחס, כשני ק"מ, תחת ההר, יש מעיין, הולכים יהודים בשני וחמישי להתפלל שם. הייתי מנצל את הילדים והנשים, כאילו הם הילדים שלהם. הייתי לוקח לי לפעמים בחורים בני עשרים שמבקשים שאני אקח אותם לעדן בלי כסף, (ובתמורה) שיעזרו לי עם הילדים… מעמיס אותם על החמור ולוקח אותם למחנה חאשד. הייתי משנה את (מסלול) הדרכים פעם דרך אלצ'אלע. אח"כ כשהתחיל הרשע, מעביר חלק לכמה מקומות. פעם האחרונה לקחתי (אותם) דרך המשרק (מזרח), מצנעא חמשה ימים לרדאע, ומשם חמשה ימים לכוור. שם יש כמו מלכים, השולטים על האזור… שלטון צאלח. אמרתי לו יא שולטאן, תשמע אני נותן לך רווח, תוכל להרויח הרבה כסף. ובכן יהודי יעבור דרככם וישלם רק מה שצריך… הייתי רוקד עמו. היה מכין לי את המשאית והאוטו לעדן דרך אביאן".[27]

הרב יחזקאל שרעבי[28]

המלך מחפש את מבריח היתומים הרב יחזקאל בעיר רדאע

הרב סיפר שהיה בעיר צנעא, הייתי מבריח את היתומים, [גם אביו יוסף היה מבריח יתומים, והוא המשיך בדרכו]. וכשהייתה שמועה שמחפשים אחרי ברחתי לרדאע, המרוחקת מהלך ארבעה ימים מצנעא. בעת שהותי ברדע התאכסנתי בבית הרב יחיא עומייסי ז"ל, שאמר לי כי האימאם נתן פקודה למצוא את מבריח היתומים, וכבר אסר 31-21 מנכבדי יהודי צנעא בבית הסוהר. החלטתי להסגיר את עצמי ובלבד שבני משפחות העצורים, לא ימותו ברעב בגללי. אך הרב ניסה להניא אותי מהחלטתי באומרו, כי הערבים יענו אותי. עניתי לו כי אני שם מבטחי בקב"ה. מה עוד שהמושל מוחמד עבדול קאדר הוא ידידי.

המארי מסגיר את עצמו למושל רדאע

הלכתי אליו, למוחמד עבדול קאדר וספרתי לו כל העניין. הוא הקשיב לי, ושסיימתי דבריי ענה: תשמע יחזקאל אני רוצה לעזור לך אך זה לא פשוט כלל, האימאם זועם כי מועצת השרים חייבה אותו למצוא את המבריח, ולא הם מאיימים לפטרו, כי לא יתכן שכל כך הרבה יתומים יברחו מתחת לעינם של המוסלמים, וודאי שרק יהודים יכולים לעשות זאת, ולא ערבים יעשו דברים כאלה. לא הגיוני שערבי אחד יחפש מצווה לגנוב יתומים ולאסלאם, וערבי אחר יבריח אותם.

המושל מעביר את המארי למלך

המושל הציע לי, ששני חיילים ילוו אותי לצנעא, כדי שישמרו עלי עד שאגיע לאימאם. עניתי לו בשביל מה הטורח הזה. תודיע לאימאם שתפסת אותי ומה שיחליט יעשה, ענה המושל בסדר, חכה מעט, האימאם נמצא קרוב לפה. נודיעו כי שרעבי המבריח של היתומים נמצא אצלנו, האימאם אמר הביאוהו אלי.

הרב יחזקאל מול האימאם

הובלתי לאימאם בלווי 4 חיילים. ומצאתי עצמי עומד מולו. האימאם פנה אלי בשאלה, שרעבי האם אתה לוקח לנו את ילדינו? מועצת שרי המלוכה עושים לי צרות. אזרתי עוז ועניתי לו, כבוד המלך תאמר לי מי הם הילדים האלו שהמלך אומר שהם ילדיו, (למלך היו 24 ילדים שיחסם ליהודים היה הוגן חוץ משניים שהיו שונאים את היהודים). ענה המלך. יהודי אל תיתמם אני יודע שאתה מבריח את היתומים

הרב נמלט מבית האסורים

החלטתי לקבל עלי תענית בעודי כבול באזיקים. ראיתי כי בשימוש תהילים יש מזמור המסוגל לרפואה, המתחיל: "למנצח בנגינות על השמינית מזמור לדוד, ה' אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תייסרני". ואמרתי אותו 9 פעמים או יותר, עד שיענו לי מהשמים. לפתע הרגשתי כי האזיקים התפרקו לחתיכות, וגם שתים עשרה הדלתות שסגרו עלי נפתחו בחוזקה על כדי המים הגדולים שהיו מאחוריהם, וזה מנע מהסוהרים לעבור. הסתכלתי החוצה וראיתי כי אין איש, והתחלתי לצאת לאטי החוצה. לבשתי בגדי אשה כדי שלא יגלו אותי. כי אם היו מגלים היו הורגים אותי על המקום. אשתי חיכתה לי בחוץ, לראות מה יעלה בגורלי. כשיצאתי היא לא זיהתה אותי, קראתי ברכה, והיא נדהמה לראות אותי ככה לבוש בגדי אשה, היא לא האמינה שאצא חי מהפרשה, או שלכל הפחות אשאר במאסר בכלא. היינו נחושים לברוח שנינו מצנעא, לכיוון עדן. בלילה הגענו לביתי הנמצא ברחוב הנקרא פרש אלערק, ושם יש עמדת שמירה של חיילי האימאם הנקרא "נובה" באותו זמן החיילים הלכו לאכול ארוחת בוקר דשנה, לפני צום הרמדאן, ואנחנו נכנסנו מהחלון של ה"נובה" בעזרת חבל הצלחנו לטפס על החומה, והשתלשלנו מעבר לחומה. המקיפה את צנעא בחבל, קודם אשתי ואני אחריה, לגעגעי (בית קברות), מפני שכל הדלתות של החומה הין סגורות.

התחלנו להתרחק מהעיר, עם עלות השחר נתקלנו בכמה חיילים ששאלו את אשתי מי האשה הזאת, אמרה להם כי היא אחותה וכי היא אילמת. שאלוה להיכן אנו הולכות, ענתה לבני עוואם להתפלל אצל הספר "א-תם" (ספר תורה נודע בקדושתו בתימן). המשכנו בדרכנו עד שהגענו לד'מאר, לשכונת היהודים. היינו חייבים להמשיך לברוח למקום מסתור, רודפינו היו בטוחים שאנחנו נברח בדרך לעדן או בדרך למנכ'ה (עיר הולדת הרב יחזקאל כ-80 ק"מ דרום מערב לצנעא). אך אנחנו בחרנו ללכת בדרך לטווילה ומשם למחוית. ומתחת לעיר יש כפר בשם צובר, שם לימדתי תינוקות של בית רבן במשך כחודש. הנס שהתחולל בעיר מנכ'ה המשכתי לברוח לעוד מקומות, עד שהגעתי למחוז הולדתי (מחוז חרז שמרכזו העיירה מנכ'ה). לאזור שנקרא חצבן שם היו שדות ששייכים למשפחתי. הערבים שם לא ידעו דבר וחצי דבר ממה שעבר עלי, ומשם הלכתי לעיר מנכ'ה. הגעתי לביתי אך עדיין לא יכולתי להסתובב חופשי, אחרי שלושה ימים, הוקף הבית בכשלוש מאות חיילים, היה זה בליל שבת. ובתימן היה חוק שבשבת אין לנגוע בשום יהודי, יעשה מה שיעשה, עד שתצא השבת. החלטתי שאני לא מסגיר את עצמי, וה' יעזור לי. במוצאי שבת עליתי לגג הבית, ואמרתי שיר המעלות בכל אחת מרוחות הבית, וירדתי לבית. התרחש נס. כל החיילים התייבשו במקומם ונראים כרדומים. כשפתי ממלמלות הודיה לה', יצאתי מולם וברחתי שוב על נפשי, מיטלטל בדרכים. יצאנו לדרכנו, והגענו לכפר של ערבים שהיו עשירים מאוד, קוראים לו איזה, ולידו יש הר שקברתי בו מקל, הוצאתי את המקל, וכתבתי עליו משהו, אמרתי לאשתי את תחזיקי בצד אחד של המקל, ואני בצד השני, ואמרתי "שמע ישראל ה'.." ו"בידך אפקיד רוחי.." אנחנו בידך הקב"ה. והנה במקום דרך של שמונה ימים, עשינו אותה בשלוש שעות, והגענו למחוז אניס השוכן דרומית למנכ'ה.

סיכום

גזירת היתומים מהווה חלק מן ההיסטוריוגרפיה של יהודי תימן. מאחר שתימן כמדינה מחולקת בין הרי המרכז-צפון לבין המישורים בדרום ובמזרח, כן היא נחלקת חברתית ודתית לשני פלגים ניצים זה לזה במידה מרובה עד ימינו אלה: הזיידים- השיעים מזה והסונים מזה. החלוקה הגיאוגרפית תואמת במידה רבה את החלוקה החברתית-דתית. במגבלות הגאוגרפיות, החברתיות והתשתיתיות-טכנולוגיות באותה תקופה, ביחד עם הנסיבות הפוליטיות שהביאו לעלייתו של האמאם יחיא, יכולת היישום של שלטון מרכזי על כלל המדינה, ואזורים הרחוקים מן הבירה, היתה נמוכה מאוד עד ללא קיימת.

כך גם גזירת היתומים עליה הצהיר האמאם בצורה נחושה, היתה לא רק מוגבלת בעיקר למחוזות הקרובים לבירה צנעא, אלא היתה בהיקף מצומצם ויושמה בחוסר נחישות בולט ובהפכפכנות שלטונית.

עבודה זו מעלה לכן את השאלה: כיצד הפכה גזירת היתומים לנושא כה טראומטי בתולדות יהודי תימן בתקופת האמאם יחיא?

נראה כי התשובה לכך טמונה בשני רבדים:

הראשון, גם אם היקף אסלום היתומים הכפוי היה קטן בפועל, הרי שהפעילות מסביבה: מעצרים, חיפושים, התחמקויות מן השלטון המרכזי ואיומים כלפי קרובים ובני הקהילה היתה בעלת היקף נרחב בהרבה, גם אם במחוזות הקרובים לצנעא בלבד.  בצד עשרות היתומים שאוסלמו היו בודאי רבים שנתקלו בפעולות שלטוניות הנוגעות בכך העקיפין.

השני, לאוירת חוסר הביטחון שחשו היהודים כד'ימים, היותם נחותים ותלויים בבעלי השררה נותני החסות ממילא, התווספה סכנה אימננטית בדמות אסלום היתומים. גם אם היקפה הישיר קטן, משקלה הציבורי והפסיכולוגי על הביטחון היום-יומי היה גדול ולכן גם אפילו טראומטי.

לסיכום נראה כאילו האימפקט של האיום באסלום היתומים, ולו באזור צנעא בלבד, היה גדול מזה של אסלום היתומים והפך לנחלת כלל יהודי תימן ומורשתם.

[1] מצוות הצדקה- או זכאת היא המצווה לתת צדקה לעניים, והיא מחייבת כל מוסלמי בעל היכולת הכלכלית לכך. נחשבת חובה מוסרית לעזור לאנשים קשי יום מבחינה כלכלית ולהפחית את חוסר השוויון. חלק מהצדקה היא הפרשה של חלק מהמשכורת לעזרה לעניים, לעבדים, לנשים ולאנשים אשר בדרכים. מוסלמי רשאי גם לתרום יותר מהמקובל כחלק מתרומה אישית במטרה לזכות בגאולה רוחנית.

[2] יוסף טובי, התאסלמות בקרב יהודי תימן תחת השלטון הזיידי, פעמים (42) תש"ן- 1990, עמ' 114.

[3] בני חסות- (בערבית: אהל א- דימה) מעמד משפטי של בני הדת היהודית והנוצרית ("עמי הספר"). במדינות מוסלמיות לבני החסות מותר לחיות על פי מנהגי דתם ולקיים את המוסדות הקהילתיים המיוחדים להם. המדינה התחייבה להגן על חייהם ועל רכושם. על בני החסות הוטל מס מיוחד, מס גולגולת, שהמוסלמים היו פטורים ממנו. מעמד זה נקבע כבר במאה השביעית על ידי המוסלמים יורשי מוחמד.

[4] מס גולגולת- מס שהוטל על הזכרים בקרב בני החסות הלא- מוסלמים בעולם המוסלמי. הטלת המס מצווה בקוראן, כאשר נקבע שעל הלא מוסלמים לשלם את מס הגולגולת רק כאשר הם מנוצחים ונכנעים. כך שמשמעותה של המילה צאע'רון בקוראן הייתה, מי שנכנע ומנוצח על ידי אדם אחר (סורה 7, פסוק 119). למרות זאת חלק ניכר מפרשני הקוראן בימי הביניים פירשו את הפסוק, כי על המס להינתן בעוד בני החסות מושפלים. הפרשנות החדשה הייתה על רקע התנגדותם של זרמים שונים באסלאם על התגברות כוחם הכלכלי והחברתי של הלא מוסלמים בתוך המדינה המוסלמית. בראשית האסלאם, הצטרכה המדינה המוסלמית למנות לא מוסלמים רבים למשרות כלכליות ופוליטיות בגלל שהמוסלמים היו מיעוט בקרב האוכלוסייה ובגלל שמרביתם של המוסלמים העדיפו לעסוק בצבא ובמסחר ולא היה להם הידע הדרוש במשרות מנהליות וכלכליות. עם התגברות כוחם הדמוגרפי של המוסלמים גבר גם רצונם לסלק את הלא מוסלמים מהמשרות המנהליות והכלכליות ולמנות מוסלמים במקומם ולשם כך התגייסו חכמי הדת איתם כאשר התחילו לפרש את תשלום מס הגולגולת על ידי נוצרים כתשלום שמעיד על מעמדם המושפל והנחות במדינה המוסלמית. בהתאם לתפיסה הזאת, מי שהשתייך למעמד נחות אינו רשאי להחזיק במשרה גבוהה. בעת החדשה, מנסים חכמי דת רפורמים לטעון, שאין צורך לשלם את מס הגולגולת כיום במטרה למשוך יהודים ונוצרים לתוך האסלאם.

[5] לצרוס יפה, חוה, פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, רשפים, 1982

[6] הרמב"ם כתב את אגרת תימן בשנת 1174 כחיזוק לבני תימן בעקבות גזירות שמד שנגזרו עליהם וגרמו לחלקם לספקות באמונה. הרמב"ם סבר שגזירות אלו הם חלק מ"חבלי משיח". הספקות באמונה שצצו באותה עת הם כתוצאה ממצבו השפל של עם ישראל בגלות ושליטת הגויים בהם ביד רמה. הרמב"ם מחזק אותם שהצלחתם להתמודד עם הגזרות מוכיחה את מעלתו הרוחנית הגבוהה של עם ישראל ולכן עליהם לשמוח בזכות הזו, לסבול צרות וייסורים כדי לפאר ולרומם את ה'. הרמב"ם מדריך את בני תימן כיצד להתמודד עם גזרות השמד: הוא ממליץ להם לברוח למקומות בהם אפשר להסתתר ולהמשיך לקיים את התורה אפילו אם זה כרוך בחיי דוחק ואבדן רכוש. הוא מדגיש כי עליהם להמשיך ולקיים התורה בכל מצב, כי לבסוף כולם יעמדו בדין של מעלה ויצטרכו לתת את הדין על מעשיהם.

[7]  ראה נספח מס'

[8] "אהבת הדסה"- אחד משירי הגאולה המפורסמים והחביבים ביותר על יהודי תימן שכתב ר' שלום שבזי. תרמו לכך מס' גורמים: שילוב יסוד האהבה כביטוי אלגורי לכיסופי הגאולה. רגש האהבה וגעגועי החתן לכלה מביעים בצורה מהימנה את כיסופיה העזים של האומה לגאולה ולשיבת ציון.

[9] "קריה יפיפייה"- שירו של ר' זכריה אלצ'אהרי, בן המאה ה- 16. במסעותיו הגיע גם לארץ- ישראל, והיה מראשוני המקובלים בתימן.

[10] גויטיין, שלמה דב, חיים חבשוש וספרו חזיון תימן, ספר מאגנס, ירושלים תרח"ץ, עמ' 91, הערה 11.

[11] עראקי קלורמן, בת ציון, אסלום בכח של יתומים בתימן- תגובת היהודים ודפוסי התנהגות של מוסלמים, פעמים (62), חורף תשנ"ה, עמ' 84, מכון בן צבי, ירושלים.

[12] עראקי קלורמן, בת ציון, היהודים בסביבתם: שדה של חיכוך- אסלום יתומים יהודים, בתוך: קהילות ישראל במזרח במאות התשע- עשרה והעשרים (סעדון חיים, עורך), הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשס"ב, עמ' 27- 28.

[13] עראקי קלורמן, אסלום בכח של יתומים בתימן- תגובת היהודים ודפוסי התנהגות של מוסלמים, שם

[14] הכוונה היא בעיקר לאזור צנעא-ד'מאר המכונה בספרות הגיאוגרפית כ"רמה העילית של תימן"

[15] עראקי קלורמן, שם, שם

[16] עראקי קלורמן, שם, שם

[17] טובי, שם ועראקי קלורמן, שם

[18] עראקי קלורמן, שם, שם

[19] עראקי קלורמן, שם, שם- בהסתמך על:  ח' חבשוש, מסעות חבשוש, חזיון תימן,  ירושלים תשמ"ג, עמ' 51

[20] שלום דראמי, עדות מיום 26/2/06 שנרשמה בידי בת שבע טוביה, עבור המרכז להפצת יהדות תימן,

nosachteiman.co.il/?CategoryID=1254&ArticleID=8471

[21] לפי עראקי קלורמן המדובר בעשרות בודדות של יתומים שאוסלמו בכח במשך התקופה.

[22] התאחדות התימנים בישראל- מפלגה עדתית שייצגה את יהדות תימן בארץ ישראל. המפלגה הוקמה ב- 1923 ונציגיה השתתפו באספת הנבחרים, הקונגרס הציוני העולמי, מועצת העם, מועצת המדינה הזמנית והכנסת הראשונה והשנייה ומאז דעך כוחה עד להיעלמותה מהמפה הפוליטית.

[23] הרב יחיא יצחק הלוי (1867– 1932) היה הרב הראשי וראב"ד ליהודי תימן במשך שלושים שנה עד פטירתו. בשנת 1905 החל לשמש כרב הראשי של צנעא,ולמעשה היה הרב הראשי לכל קהילות יהודי תימן. הוכר כגדול בתורה ובעל חכמה דיפלומטית. שאף להקנות לבני דורו גם השכלה כללית ולכן בשנת 1910 היה מתומכי בית ספר אשר בו למדו גם לימודים כלליים נוסף ללימודי הקודש. פעילותו הציבורית הייתה ענפה ביותר: פעל להצלת יתומים יהודים מהתאסלמות כפויה, דאג להשיג רישיונות עלייה לארץ ישראל, עמד בקשר עם קהילות יהודיות בחו"ל ובארץ ישראל. הקים ישיבה ועמד בראשה כשהוא נותן בה שיעורים בש"ס ופוסקים ערב ובוקר. מלך תימן האימאם יחיא חמיד אלדין העריכו מאוד, ותמיד היה מתייעץ איתו בענייני המדינה והפוליטיקה.

[24] הסיפור מתוך האתר של בית התפוצות: http://www.ravdori.co.il/previewpage.aspx?str=1018

[25] הסיפור מתוך האתר: https://www.teman.org.il

[26] nosachteiman.co.il/?CategoryID=1254&ArticleID=8471

[27] כל ההערות המצויות בסוגריים בטקסט הראיון, מופיעות בטקסט שהועלה על ידי דר' משה גברא

[28] מתוך תפארת תימן, לזכרו של הרב יחזקאל שרעבי, בני ברק, ללא תאריך, כפי שהובא באתר:

Home

כתיבת עבודות אקדמיות בתשלום -למי זה כדאי?

אז נכון שזה לא כל כך מסובך? אך עדיין דורש זמן ולכן אנחנו כאן, שמחים להציע לכם את שירותי הכתיבה שלנו. ולחסוך לכם את הטרחה והמאמץ בכתיבת עבודה טובה ויפה.